שינויים שהריקוד עובר כיום הרהוריו של כתב הריקוד של הניו-יורק טימס
המחול הוא אמנות ישירה ברורה ומאוד פשוטה כותב ג'ק אנדרסון Jack Anderson מהניו-יורק טימס בעיתון שיצא לאור היום (30.09.01) ומוסיף כמההרהורים מענינים בנושא.
מאת שוש המרמן
המחול הוא אמנות ישירה ברורה ומאוד פשוטה כותב ג'ק אנדרסון Jack Anderson מהניו-יורק טימס בעיתון שיצא לאור היום (30.09.01) ומוסיף כמההרהורים מענינים בנושא.
"הקהל מעולם לא התעייף ממופעי בידור וראוה" הוא כותב גם לא ממופעים ששילבו על הבמה שלהם יחסי מין, אלימות וסתם מעשי אכזריות. והמחול, כך מסתבר כבר לא אותה אמנות ישירה של תנועה אנושית אלא הוא יותר ויותר נראה על בימתנו דומה למופעי בידור, אכזריות וראווה. בימנו הריקוד עובר כמה שינויים מרחיקי לכת . עיקרם בכיוון שהוא בעצם מאוד מיושן. דברים שהכרנו בתחום זה בתחילת הדרך כשהריקוד רק יצא מחשכת ימי הביניים. לפני כ 500 שנה באיטליה ואחר-כך גם בצרפת, בהחלט אפשר היה לומר שגם אז הוא היה קרוב למופע ראוה )spectacle( גם אם כונה מחולות חברתיים או מחולות של אנשי החצר ובשם הצרפתי "באלט דה קור". בכל אופן אם היה יצירת ראוה, שפארה את אנשי החצר או את כוחם או היה זה רק מעין
בידור לערב אחד חולף ודי, ברור שלא היה בו אותו נפח שעושה דבר מה גם אם הוא מאוד מקצועי ליצירת אמנות גדולה. "בשעה שיצירות המחול של המאה ה- 19" מסביר כתב המחול של העיתון האמריקאי נשענו על רעיונות דרמטיים עצמאיים גם על אישיותה של רקדנית גדולה שעיצבה דמות מחולית )ג'יזל( או מאוחר יותר גם על ליברט או רעיון של התפתחות דרמטית )שיצרו עבור הרקדנים אומנים גדולים שניסו לתת למחול שלהם גרעין מיוחד, פעיל ועצמאי וביניהם היו סופרים ומלחינים בעלי כשרון אדיר( נראה שהמחול של ימנו פרט ליוצאים מהכלל שפועלים בפרובינציות רחוקות זנח רעיונות אלו ואין לאנשיו את העוז הרוחני לחפש את הנרטיב העצמאי או מסלולים של תהליכים דינמיים עצמאיים שיזמו בו איזה דבר לא תלותי וחסר כל עצמאות רוחנית גם לא אפיון משל עצמו - מכל מקום אנו מוצאים אותו יותר ויותר כמי שנשען על משהו נטול מכנה משותף משל עצמו, עבד, חסר רגשות, דבר יבש נטול דרמה או דמות אופי מרכזית וגם אם הוא נשען על דברים מאוד חיצוניים הרי שהוא רק מאוד נוצץ וחסר בו אותו מגע אישי או כישורון של אדם זה או אחר או בעל מחשבה מחולית חדשה, עצמאית ומאוד חכמה . חבל, אבל "הוא נשען שוב ויותר ויותר רק על פלאי הטכנולוגיה המודרנית. כך שבשנים האחרונות אנו עדים שוב ושוב לאלמנטים מתחום מופעי הראוה
והמולטימדיה שבאים בזה אחר זה וכובשים את בימת הכוריאוגרפים והופכים בהדרגה לחלק אינטגרלי ממופעי הריקוד.
תופעה זו משנה גם את בני זוגם של הרקדנים. הם הופכים יותר ויותר למסכי וידאו, מנורות, סולמות ועשן". הכוריאוגרף במצב חדש-ישן זה מקבל כמובן תפקיד שמעולם לא היה לו קודם לכן. הוא כבר לא אמן, יוצר עצמאי אלא רק אחד מאנשי צוות ההפקה ותפקידו שווה לזה של תאורן, תפאורן, מעצב התלבושות או איש יח"צ או צלם ומוכר הכרטיסים.
תופעה זו היא בזבוז עצום, מסכם ג'ק אנדרסון וזריקה של ניסיון עשיר שהתפתח לא רק במאה ה - 19 אלא גם התחיל הרבה לפני כן. "אם ניקח לדוגמא את מחולות המחצית השניה של המאה ה - 19" כותב אנדרסון "הרי שהתפאורה, התאורה והתלבושות, באמת שהיוו רק רקע כללי ולא יותר מאווירה או אזכור של מקום שעה ביום לסיפור שעמד מאחורי הקלעים של הבאלט. מעולם איש לא חשב לתת לנוף שצויר על הבד שהונח מאחורי הרקדנים מקום כל כך חשוב על הבמה". הדברים באו
עד כדי כך שלא רק שלעיתים בן זוגו של הרקדן הוא חלק תפאורה שזז אלא יותר מכך בהפקות רבות התפאורה עצמה היא זו שזזה ואילו הרקדן במצב טוב עומד ובמצב גרוע בהרבה כלל לא נמצא עליה. "הכוריאוגרף הצרפתי פיליפ דקופלה Philippe Decoufle" שראינו באפריל שנה זו ב the Brooklyn Academy of Music " מסביר אנדרסון "ב"שזם" )" Shazam "(הוא רק דוגמא קיצונית לכך "מדובר במופע של קסמים ופירוטכניקה - הפקה רבת פעלולים וכוריאוגרף שאיננו עוד בחזקת יוצר יחיד של ריקוד אלא רק עוד אדם אחד בצוות של הפקה שלמה שאיננה עוד ריקוד אלא מופע של השתטות וראוה spectacle ". "סרטי וידאו שנונים שולבו בהפקה זו והראו התרחשויות שונות ומזוויות אחרות - בו-זמנית על הבמה." אי אפשר בשום פנים ואופן לחשוב שיש בהפקה זו שראינו גם בפסטיבל ישראל האחרון משהו פחות חשוב בסרטי הוידאו מחיבור צעדי הריקוד שלא רק שלא היו כלל מיוחדים אלא רגילים לגמרי וחסרי כל דמיון. "פיליפ דקופלה ב'שזם' " אומר אנדרסון "מרגש את קהליו אבל גם מעצבן או קורא תגר על אמן אמריקאי אחר בשם אלוין ניקוליס Alwin Nikolais שהשתמש כידוע באותה שיטה" ולא היה ראשון בתחום הכנסת אלמנטים מהתפאורה של הבאלט מהמאה ה- 19 אל מרכז הבמה של ארה"ב. "במקרה של המופע "חלילן מנומר" )The Pied Piper(, לדוד פרסונס David Parsons שהועלה באביב האחרון ב ABT הסתבר שמופע יכול גם לרוץ ריצת אמוק )להשתולל בטירוף דעת(" כותב אנדרסון. "יצירתו נכתבה בהשראת שירו של Robert Browning. היא רק יכולה לגרות את החשק לפעלולים טכניים רבים והם בהחלט היו על הבמה וכללו אפילו אנימציה ממוחשבת וכמובן בובות למיניהן...
" ובכל זאת, וגם בחלל הפעלולים הרבים, הרי בסופו של דבר גם כאן היה רק סיפור רקע ובדומה לבאלטים מהמאה ה -19 גם ריקוד זה דיבר בסופו של דבר על סיפור עלילה והסיפור הפעם, הוא הסיפור הנודע על החלילן מהמלן וגם אם הילדים הלכו אחריו כדי להינצל ממגפת עכברים והילדים היו אמנם לגרמי שמיים מדהימים, בכל זאת ואחרי-הכל, אלו הם אותם הילדים וגם כאן מרוב פעלולים - הצעדים - לא היה בהם שום חידוש, דמיון או המצאה. ואותה להקה של באלט מסורתי מהאסתטיקה הישנה מאוד של המאה הקודמת עמדה על הבמה לפנינו עם אותה מחשבה דלה ולא רק שהיא לא צעדה אפילו צעד אחד קדימה, אלא שהדרמה שהחלה להתפתח בבאלט במאה ה-19 עומעמה והייתה שוב לאבק, רק מעין פלומה רכה ולא משמעותית. שוב היא נפלה קרבן והדמויות, שבו ודעכו בעקבותיה אל התקופה המוקדמת עוד יותר של המחשבה הטרום "רעיונית ".
Philippe Decoufle - Just doing his own thing
Cie DCA - Philippe Decoufl? "Shazam!"
Angel Corella - The Pied Piper - AngelCorella.net
La Bayad?re and The Pied Piper
New York Metro - New York Magazine Parsons
Skidmore College News Releases
The Parsons Dance Company- Dancers
NYPOST.COM Theater Reviews RATS! TO ABT'S 'PIPER' By CLIVE ...