מבוא מאת ירון מרגולין
המחול הבלתי תלוי הוא ספר על ריקוד טהור. מאמרים הבאים לכוון את היוצר הצעיר אל העיקר שבמחול, אל התנועה המתלכדת והופכת למכלול זורם באופן עצמאי. הריקוד הבלתי תלוי הוא ריקוד שמתרחק מאמצעים שאינם תנועה. מלמד על תנועה שהיא יסוד המחול ועל הדרך שבה התנועה מקבלת משמעות אמנותית. המחול הבלתי תלוי הוא פרץ תנועתי שיש בו משמעות וכוח חיוניות כה רב עד שהוא ההופך אותה ל"יש" העומד בפני עצמו, ל"יש" עצמאי ובלתי תלוי. מאחורי הספר עומד פילוסוף ואסתטיקן בשם נפתלי עירוני.
נפתלי עירוני, האסתטיקן, מצליח לעמוד באתגר ולהגדיר לראשונה את המחול, מהותו ואמצעיו למרות שטרם הוגדר בידי האסתטיקנים שקדמו לו. בנוסף לכך עירוני מתמודד ב"מחול הבלתי תלוי" עם עולם מחשבותיו של האדם, רקדן או כוריאוגרף, שאינו מורגל בתרבות מחשבה של אסתטיקה-של-מחול. אתגר דומה עומד גם לפניך, הקורא. עירוני הגדיר ב'מחול הבלתי תלוי, מהות ועיצוב' את המחול כאופן ביטוי והתפתחות הצמודים רק לתנועה. לכן גם מובן מאליו - שעל הכוריאוגרף - ליצור תהליכי תנועה או תנועה מתמדת על הבמה ותו לא - כדבריו.. ממד הזמן של התנועה הוא זמן הווה. הכול מתרחש בפנינו כאן ועכשיו,
כך גם במחול. מחול המנסה ליצור תהליכים בימתיים למשל, דרמאתיים, אינו קשוב לזאת. עמדה שקשה לכוריאוגרף צעיר לקבל בשל החינוך המסיבי ל"תיאטרון מחול" אבל תיאטרון מחול כשמו איננו מחול טהור, הוא מנסה להכניס אל ממד התנועה אלמנטים נוספים והם מעקבים בעצם את התפתחות התנועה ביצירה: זמן עבר או עתיד, דמיון תיאטרלי הדורש אתנחתאות ממושכות, סיפור עלילתי המסביר את התנהגות הרקדנים על הבמה, דברים שנכנסים מאומנות התיאטרון. אמנות התיאטרון יפה ועצמאית. היא לא ריקוד אלא אמנות בלתי תלויה אבל כשהאמצעים שלה נכנסים אל רצף התנועה הם מעקבים את התפתחות המחול כאומנות של תנועה בזמן הווה ויוצרים בו תלות תמידית באומנויות אחרות - באמנות התיאטרון. עירוני מזכיר לנו את העובדה שפול ואלרי קבע, שהמחול הוא תהליך, אשר בו מטען אנרגטי מתפרק. עירוני מחפש את המקור האנרגטי שיזריק אנרגיה קינטית תמידית למחול. הכוריאוגרף יוכל בעזרתו להניע את הרקדן במחול, יצור בעזרתה זרימה מתמדת על הבמה ואף יחדש בה חידושים מעניינים. 'מסירת הרגש, היא תופעה הפועלת אך ורק בזמן הווה'. כותב עירוני במאמר הפותח את 'המחול הבלתי תלוי', 'המחול מול המודלים שלו (מחול ומוסיקה) וממשיך לתאר שם את אמנות המחול כתופעה של העברת רגשות. תופעה שקיימת תמיד, אך ורק בזמן הווה. גם המוסיקה היא תופעה של מסירת הרגש בזמן הווה ולכן עירוני מוצא בה פוטנציאל
של אנרגיה תנועתית אדיר שיכול להתבטא באופן מעשי בחלל של המחול הבימתי, באמצעות התנועה האנושית. במפגש שנוצר בין המחול והמוסיקה התפרצות הרגש של הרקדן חסרה נקודת אחיזה. הרגשות במחול עשויים לחזור על עצמם ללא התפתחות
מעניינת, ללא פרופורציה או ללכת לאיבוד בתוך זמן קצר. המוסיקה של היצירה המחולית, קבועה, יכולה להוות נקודת אחיזה ולתעל אותם, להעצים אותם או להחליש את ביטויים בחלל המחול. היא אמורה להשליט סדר בביטוי האישי של הרקדן ומיזוג נכון בין שתי האמנויות הללו יעשה זאת.
עירוני טוען שהמוסיקה למעשה מעורבת כמעט בכל אירוע מחולי ואפילו במופע ללא ליווי מוסיקלי: השקט חודר אל חלל המופע וכאילו מדגיש את נוכחותה. כאשר את מקומה של המוסיקה מנסים למלא קצב כלי-ההקשה, המוסיקה הקונקרטית, צלילים שונים, רקיעות רגליים, תנועות קצביות או קולות אנושיים הם בעצם מחזירים את המוסיקה לחלל. יש כאן מידה רבה
של 'הרמוניה מוסיקלית' טוען עירוני, היא נובעת במישרין מהחשיבה המוסיקאלית. אלא שהמוסיקה היא מאגר אדיר של רגשות, מסודר היטב בריכוזיות מרבית. כדי לנצל את הפוטנציאל הרגשי שלה ולהזריקו לחלל המחול בצורה יעילה, יש לקרא בתוכה היטב את מפת המוקדים הרגשיים. משימה לא פשוטה, מאחר שהמוסיקה מתנהלת בחלל בלתי נראה לעין.
מיקומה נמצא בחלל שונה לחלוטין. היא לא מתפתחת כאומנות המחול בחלל הריאלי, בחלל גיאומטרי-אויקלידי היא מתפתחת בחלל לא אויקלידי. ואין טעם שהרקדן יהיה צמוד לזמן המוסיקלי, מוסיקה היא פשוט אומנות מסוג אחר וכאשר התנועה המחולית פוסעת על-פי כלליה המיוחדים, ההיצמדות למקצב המוסיקלי הרשום משמעה, להיות בחלל ש'מחוץ לתחום' המחול.
עירוני דורש הבנה עמוקה ומיומנות רבה מהכוריאוגרף הבא ליצור מחול, וטוען שמי שרוצה לפרוק את המטען הרגשי הטמון בתוך המוסיקה, מוכרח לפתח את התודעה הרגשית העמוקה של המוסיקה. עליו לזכור שהביטוי הרגשי שלה אינו סותר את הצורה
הפורמלית שלה או את רישום התווים, אלא נמצא במישור אחר. חידושים והפתעות בחלל הריאלי של המחול גם כיוונים שונים של התפתחות התנועה, על פי ההתפרצויות הרגשיות שמסתייעות מהמוסיקה, ניתן על-פי עירוני לפתח בדומה להתפתחותו של מוטיב פיוטי. האמצעים של הפיוט )הדימוי, ההשוואה, המטאפורה וכו'( מכוונים ומכוונים להשגת אפקט רגשי בלתי אמצעי, מידי, בזמן הווה. הם מעצבים תנועה שזורמת לקראת מטרה בלתי ידועה. כך גם מתאפשרת בניה של מסגרת עלילתית משוחררת מכל גורם סיבתי, מסגרת בלתי מחייבת. בנוכחותו של המוטיב הפיוטי אין צורך לבנות מערכת של אמצעים ביימתים, תפאורה, תלבושות, אביזרים, סיפור עלילה וכו' האמורים לבוא ולנמק, להצטדק או לשכנע, שיש לאנרגיה הקינטית של המחול סיבה סבירה, או דראמטית לקיומה. תפקידו של המוטיב הפיוטי לשחרר את הרקדן לביטוי רגשי ספונטאני, לאפשר לכוריאוגרף לפתח את שתף התנועה בחלל המחול באופן חופשי, אבל עם מטען אנרגטי אדיר שמתפרק בו. החלל המוסיקלי הבלתי נראה לעין, המוטיב הפיוטי וחלל המחול הקרוב יותר לתחום הריאלי הם יסודות שאמורים להתאחד במחול על-מנת שיוכל ליצור תנועה ללא סיבה חיצונית. התנועה שלו תהיה חזותית, תתנהל על הבמה, אבל בנויה על רגש. העוצמה הרגשית תהפוך ישירות לתהליך תנועתי עצמאי, קינטי בזמן הווה.
