באחת מהופעות היחיד של דודו טופז, הוא מספר על הקשיים שהערימו עליו להכנס לערוץ הראשון. הוא מספר על בדיחה שרצה לספר בטלוויזיה. הבדיחה המקורית )שלצערי אין אפשרות לספרה בכתב עם החיקויים האתניים הווקאליים( היא: תימני אחד נסע לפריז, נכנס למסעדה ושאל את המלצר:"יש לך רגלי צפרדע"? "כן!" ענה המלצר, "אז קפוץ ותביא לי חומוס" ביקש התימני. אלא מה? הנהלת הטלוויזיה ביקשה ממנו לספר את הבדיחה בפניה, טרם הקלטתה, כדי שתוכל להחליט אם היא מתאימה לשידור. "תימני אחד..." התחיל טופז, "עצור! בלי עדות, תגיד ישראלי..." ביקשו בהפקה. "ישראלי אחד נסע לפריז...", ניסה טופז שנית, "עצור! מה פתאום פריז?! זה מעודד ירידה...תגיד נסע לתל אביב" ציוו בהפקה. טייק 3: "ישראלי אחד נסע לתל אביב נכנס למסעדה ושאל את המלצר - יש לך רגלי צפרדע?..." "קאט!! לא כשר, בוא נעשה את זה כך" אמרו לו בטלוויזיה "ישראלי
אחד נסע לתל אביב, נכנס למסעדה ושואל את המלצר, יש לך חומוס?...עכשיו תמשיך מכאן את הבדיחה" ביקשו מטופז...

 שני מופעי מחול המיועדים לילדים ולנוער עלו בחודש האחרון )ספטמבר 2000(. האחד, כרמן, מופע בסגנון פלמנקו, עבודתה של מיכל נתן בביצוע להקת קומפס. ביצירה זו שונתה העלילה כדי להוציא ממנה את המסר האלים ולשדר מסר של "די לאלימות". המופע השני הוא "ילקוט בלי אלימות", יצירתו של תמיר גינץ בביצוע להקת בת-דור אשר פונה לילדים באופן ישיר ללמדם - "בלי אלימות". לדעתו של הכותב, המסר "די לאלימות" לא רק הוחמץ בשני המופעים, אלא עלול אף להביא לתוצאות הפוכות.

כרמן
לא מעט יוצרים שינו את מהלך העלילה של כרמן, ובעיקר את סופה של העלילה. ביניהם איש התיאטרון האמריקני, ססיל דה-מיל, אשר שינה את היצירה בעיקר מסיבה של התחמקות מתשלום דמי זכויות יוצרים. דניס דוטון הניו-זילנדי, יצר גם הוא הפקה "כרמן-נטול עשן" - "Smoke Free Carmen" בה ניסה להפטר מהמסרים הסקסיסטיים ולהעביר מסר של חיים בריאים, עולם ירוק, מין בטוח ושוויון בין המינים )דון חוזה מבטיח לכרמן שבחייהם המשותפים - הוא זה שיגהץ...( אך פרסם את המופע על ידי שימוש בדמות אשה חשופת חזה וגם אצלנו, מיכל נתן משנה את סוף העלילה - כרמן אינה נרצחת על ידי דון חוזה.
אין ספק כי סיפור העלילה של כרמן שנכתב על ידי פרוספר מרימה מכיל בתוכו אלימות רבה, הצגתה של אשה, צוענייה כמכשפה. תגרת הרחוב המביאה למעצרה של כרמן, מלחמות השוורים האלימות כשלעצמן, והסיום - רצח כרמן בידי דון חוזה. אולם סיפור העלילה לבד מהאלימות מכיל תהליכים רגשיים רבים, עצמתיים ומשתנים דבר היכול להיות חומר גלם מעולה לכל יצירת אומנות. "לו הייתי ילדה בקהל, הצופה בהצגה זו, המסר המועבר אליי היה - איך ללמוד 'לשחק אותה' ולעבוד על הגברים" טוענת מיכאלה הררי, רקדנית פלמנקו ומבקרת מחול. האם המסר לא התפספס? האם אין בשינוי סיפור העלילה התכחשות
לרגשות בסיסיים? אלימות כלפי פנימיות האדם והאומנות? האם כאקט חינוכי לא עדיף להעלות את המחזה כמות שהוא אולי גם לפתח דיון בעקבותיו?

ילקוט בלי אלימות
תמיר גינץ חיבר כוריאוגרפיה ל"ילקוט בלי אלימות" על פי התמליל של סמדר שיר. במופע מוצגים שני ילקוטים שחור וצהוב. בילקוט השחור דברים אלימים המתחילים באות א' כמושג האלימות עצמו: אגרופים, אבנים ואוייבים. מושגים אלו מוצגים כמובן גם בקטעי המחול שביצירתו. מולם דברים אחרים שנמצאים בילקוט צהוב. הם מתחילים באותה אות ב א' - אוזניים )להקשיב(, אצבע )להצביע לפני דיבור בכתה( אהבה ואוהבים. אלא מה? קטעי המחול המתארים את הדברים האלימים, מלווים במוסיקה קצבית מרתקת, בקפיצות באוויר, בבגדים בסגנון צבאי, בעצמתיות של רקדנים, באלמנטים מהקפוארה, בקיצור כל מה שכיף לראות, לשמוע ולעשות. קטעי המחול המתארים את הדברים הלא אלימים, מלווים לעומת זאת במעין מוסיקה קלאסית מסונתזת, 'לפלפית' ומשעממת, ריקודים עם מוטיבים מהבלט הקלאסי, הגברים בהם נראים נשיים והקטעים גם מלווים בקולה הכמעט מאנפף של "המורה שיפרה" - "בכתה צריך להצביע לפני שמדברים!" למה בעצם? "איזה ילקוט תבחרו לקחת אתכם?" שואלת המורה. אם הייתי עדיין ילד בודאי שהייתי בוחר בילקוט השחור. צבעו אמנם פחות יפה אבל תוכנו כפי שמוצג במחזה המחולי של תמיר מושך ו'כייפי', כלשון הילדים. בנוסף לכך בודאי שגם אני הייתי רוצה לעשות דווקא למורה שיפרה שמזלזלת
באינטליגנציה שלי.

שוקי שוקרון ב"דוד" מאת ירון מרגולין

סירוסן של יצירות אומנות לצרכים חברתיים עלול להוליד אלימות חדשה. ריסוק של ערכי תרבות ורמיסת רעיונות מרכזיים של תרבותנו יוצרים ריקנות ובורות. יש ליצור יצירות גדולות חדשות, בני זמננו שבהן מסרים גדולים נחשקים כגון די לאלימות, או שלום אינו מצב הפוך של מלחמה אלא גדלות רוח - אך לשם כך נחוץ אותו כישרון שהיה ליוצרי העבר או לפחות אותו ידע שהיה להם ונרמס באין סוף יצירות מסוג זה השיכות לעולם הפרינג'. ידע כזה יש לישם כמובן באומנות עכשוית ולהפכו לטכניקה חדשה שתסביר גם ליוצרים הצעירים יותר כיצד להפוך רעיון שיכלי לרעיון ריגשי המתמזג באמצעים אומנותיים והופך ליצירת אומנות מרגשת.