מאת ירון מרגולין
 

יותר מכל שאר האמנויות מעורבת במסגרת-חיינו האמנות המימאטית. לא רק שהיא קשורה במערכת שעשועינו ובחגינו, אלא די שנעיף מבט סביבנו ונראה כיצד היא נולדת ספונטאנית, פורחת ומתפשטת - להתבטא בתנועה ספונטנית תוך כדי ביטוי עוצמתי - הרי זה תרגיל, ששום ילד, נער או מבוגר אינו פטור ממנו. המימאטזם - אצל החי והצמח, הביטוי הגופני הספונטאני - אצל החיה, החפץ והאדם, הרי זה כבר משום ריקוד. תוסיף אליו - קפיצה, דילוג או סיבוב, ניעות ידיים וגלגלון - לפניו, אחריו או בשני קצותיו הרי זו כוריאוגרפיה.
הריקוד שהוא שפת הרגש המתפרצת ספונטאנית בגוף, נולד, יש להניח עם הפסיעות הראשונות של האנושות והתרבות רושמת בו את היבטיו התנועיים - תחילה כפעולתו הדתית הראשונה. המיתולוגיות של יוון ושל אסיה העתיקה רואות את הריקוד כסמל של מעשה היצירה.. ריקוד דיוניסוס הוא ביטוי לכך, התבסמות אדם מהקיום. זינוק הרגש המתרונן, של הקדמון התרבותי
הראשון, אל מתווה גופו ורשמיו שמחייבים אותו לניעות ודילוגים היו כבר אז יותר משעשוע שהתפתח והיה לכוריאוגרפיה הראשונה. התפרסמה ביוון העתיקה - באי כרתים - בשם "ריקוד דיוניסוס" משם עבר ליבשת. כך הוא ריקוד שיבא או באגדה היפנית אמינו-אוזומא, "הנקבה האיומה של השמיים". בסין, לפני שלושת אלפים שנה, התופעה המימטית החזקה שונה אך
קיימת, היא נקשרה אמנם בהתפעמות מהיקום אך אנו מוצאים, למשל, סימנים של ריקודים, שדמויותיהם שונות מדיוניסוס ומתארות את מהלך הכוכבים שבשמים והתופעה דומה במהות -: מימטיזים או ביטוי ספונטני עוצמתי של התרשמות עזה, בת רגע מהיקום. במצרים העתיקה ההצמדות למגיה של הקבורה, חוגגת את המסתורין של אוזיריס, האל המת וקם לתחייה לפי
מחזור עונות-השנה ורגשות האדם כלפיו באים לידי ביטוי גופני - בריקוד שכולל גלגלונים, פירואטים וסלטות בכוריאוגרפיה שיצר. במצב של טראנס, מתגודד המחול, מתגרה במוות, שדומה כנכנע לו. לא ברזל לוהט, סכין חדה או רעל יפגע אז בבשרו של הרוקד.

הביטוי הדחוס, המטורף והמתבסם היה בתחילת הדרך לדבר קדוש וליסוד לרפואה והמחול שימש זרז ותרופה. קסמה של מה שיהיה מאוחר יותר אמנות הריקוד המחלים מצד אחד והאמנות בה המסתורין עולה על הנגלה. המסכה, אותה המחשה רעיונית של האש שרותחת באדם הבא לרקוד - הונחה על פניו, הכלילה וריכזה את הפרץ העז אל אחד משניים: טרוף או פליאה - תרופה או אמנות.

יסודות הריקוד הדרמתי

השימוש במסכה משותף לכל העמים וכללי, אולם בכל אשר תביט היא קבעה את התוכן המתפרץ ואת הסדר הנע בגינו. אין עוררין על עתיקותה - רקדנים עטופים בעור חיה, שראשה הערוף מכסה את מצחם - נמצאת בציורים העתיקים שעל סלעי המערות מהתקופה הפאליאוליסטית - והריקוד המתפרץ דרמתי. תחבולה של צייד, מלכודת, כדי ללכוד בעזרת הפרץ העוצמתי שנולד, בתנועת חנית חדה אחת, את החיה. על-ידי המסכה נקבע התוכן שנרקד: דרמתי, מתפעם או מתגרה במוות.
"ריקוד היחמור" - נרקד כשהציידים נמצאו במארב, במשך 3 שבועות, אם היה הכרח בכך, מבלי שישנו את המקום: כשרקדן אחד כשל ונפל, מתוך עייפות, נזרק בו מקל דמוי חץ, הוא נופל ונסחב אל מחוץ למעגל הרוקדים, בעת שאחר לבש את המסכה שלו ותפס את מקומו.

יסודות האמנות הריקודית

עניין התפתחות הריקוד מהמצב המימטי והספונטאני שבראשית הדרך החל ברצון העז, שמוכר לנו גם היום, לשחזר את הרגש שמוליד את ההתפרצות הספונטאנית הזו "ללכוד אותו" ויותר מכך ברצון לתאר מראש את הניעות והדילוגים על הקפיצות והגלגולים, תוך לכידה ואיבוד הרגשות, שיצאו אל הגוף והובילוהו לפעול שם -המימטי והספונטאני נעשה לריקוד במלוא
מובן המילה - מפולחן הוללני, במיוחד זה המסמל את פריון האדמה, התקיים בצורה מיסטית שיש בה משום פורקן יצרים והוללות לשמה, שיכרון והתפרצויות מימטיות - ברגעים שהתרוקן מתוכנו העוצמתי - מחומריו המתכלים במהירות נולד משחק אחר וחדש - המחול החברתי: מסכות אמנותיות, לבוש מיוחד, תבניות של דרכי פעולה, פניות זה לזה, והתבסמות ממקצבים
ומנגינות - אלו חברו כדי לעורר את התחושה שמערך הרגשות, המקיים את העבודה הזו - לא קרס והחג איננו צפוי לסכנה של ניוון כמו כל אורגניזם, ולכן ומשום שהוא לא מת, הכרח היה לחדש תכופות את הכוחות הפנימיים ולצוד אותם על-ידי יצירת גירויים ממקורות נוספים של אותו חג שהיה לתהלוכה וקרנבל בו אמנות הריקוד שולטת. אי לכך אינה שולטת על הכל
שהרי ההתפרעות בכל צורותיה האלימות מתפרצת דווקא, כבת לוויה לא רצויה, בימי החגים והתהלוכות הריקודיות ומגלה בעוצמתה את בזבוז הכוחות העוצמתיים שהתרבות הריקודית הצליחה לאגן במשך שנים בעזרת תרבות בניה.
פולחן אלים שמיצג את היפוכו של הטרנס ומפנים את הממד המותי - לא קיים מחוץ לקרנבל - את החי שפגשנו בטראנס הרפואי לא מצאנו בממד האלים שנולד כאן ספונטאנית, רק את ההרס שפורץ ומתפשט - כאש שמכלה את הקרנבל שזה עתה הולידה אותו וככל שתאיים לבלוע את הקרנבל, אף שהאלימות כביכול שואפת לנתק את קשריה עמו היא צמודה אליו וקיומה תלוי
בקיומו, היא אם הביטוי של הממד האלים והתנועה הספונטנית - ההרסנית הזו, נותרת תופעת יסודה וקיומה. מתגלה כפסיבית ובת-חלוף, מותית.

יסודות המחול החושב

ובא היום כאשר הרוח המשוחרר חזק דיו ומעמיק לחשוב ויש בו רעיון חזק - נתלשת אז המסכה הקבועה, זו אשר קבעה את התוכן המתפרץ ואת הסדר הנע בגינו. ומתחיל תהליך חדש, תנופה חדשה, מימטית של שינוי אופי ולבישת צורה רגשית - דראמה וטרגדיה גם קומדיה אשר לקיומה נחוץ האפוס לא המסכה. התנגשות של רצונות, המתגרים אלו באלו משחקם של כוחות שונים ומנוגדים העולים ויוצרים התפרצויות ממטיות רבות - סערות של רגש - שקובעות את התנועה של אמנות הריקוד גם את קצביה ואת המנגינה.

מדיוקנאות פשוטים של התבסמות מהעולם או התגברות על פחד מוות, כפי שהיו תחילה תחת המסכה, שכרון תרבות חדש מתפרץ בתזזית של חשיבה עמוקה אשר הדיסיפלינה של הריתמוס, ריבון הריקוד, מובילה לתלם ומשתלט בשעת הצורך - בעזרת המחשבה. בארות הזעם המכלה הכל ומתלוות בטבעיות זדונית לקרנבל הריקוד שמתרחש בהשראת דיוקנה - אינו קיים כשהמחשבה שולטת בו. המחשבה מקבלת כאן ממד חדש והחכמים של הריקוד באים ומעצבים אותה כפי שמסכת הרקדנים עוצבה בידי אמניה בתחילת הדרך. חשיבה צלולה שהחלה מתגבשת בתקופת הממלכה הצרפתית - ריבון האמנות אשר הוכנה מבעוד מועד, למענה, למען הרקדן, אז קמה והכל ניצוד בה, במקום המסכה, המחשבה החלה להלהיט, להוביל את דמות המחול המורכבת והרב ממדית - כהשתקפות שלה. אזי אדם חושב קם לרקוד. אפוס של שירה פשוטה המתארת את תהפוכות גורל חייה ואת התפרצויות רגשותיה על גבניה השונים הייתה לכוריאוגרפיה ראשונה.