בעקבות החרמת תוכנית הפסטיבל
מאת אלברט סוויסה
אף יצירת מחול שראיתי בחיי לא הותירה בי רושם כה עז כמו מחול המים שנהגו קרובי משפחתי המבוגרים בחג השבועות, השפעתו כה רבה הייתה עד שרבנים צרי מוח אסרו אותו בישראל. מקורו של מחול זה במנהג קדום ומעורפל, ומכאן, מן
הכאוס ההיסטורי כמובן, הוא שואב את כוחו ואת ההיסטריה המענגת שהוא מסב. בכלל, לכל מנהג יש שלושה אויבים גדולים, הממסד הרבני והממסד התרבותי מסרסי הכל, וקלישאת ה"קידמה" והשכחה שבעקבותיה. וזאת מהסיבה הפשוטה : מנהג הוא
פולחן, ופולחן הוא תהליך של בקרה חיה ובלתי קונבנציונלית בעליל של יסודות הנפש. הפולחן אינו "מופע", אינו אובייקט מוכן וארוז מראש שמוצג בפני צרכנים, אלא אירוע דינמי שלא ניתן לצפות בו מראש את כל החוויות וההתנסויות שהוא עשוי לעורר מתחת למסכותיו.
פולחן החוצות הענק של פסטיבל ישראל "מימון ובילמע'ון", בהנהגת האתנולוג המרוקאי סויסי עבדלצחאק מנסה לתפוס שני ציפורים בעת ובעונה אחת. לשחזר את הפולחן הברברי הקדום שקשור בשד הזעמן "מימון" הממונה על הקציר, ובמקביל
לשחזר את נקודות המבט המתות והממיתות של האתנולוגיה המערבית לדורותיה על אותו פולחן. ל"בילמע'ון" שהוא המחשה פולחנית של השד מימון, יש ראש תיש ולבושו עשוי מעורות תיש חיים שנשחט זה עתה ואותם עליו ללבוש במשך שלושת
ימי הקרנבל. הפולחן הזה במקורו משחק שלוש תרבויות, כל אחת כנגד ומול חברותיה : יסודות פגניים קדומים מול אסלם של ההלכה הקשוחה שחיו במתח בקרב הברברים עצמם, ושני אלה מול היהודים, ה"אחרים" הבלתי גמורים, שחיו בקרבם והחזיקו בתפקידים חשובים בייצור החקלאי ובקציר. "מימון" הוא המשותף השדוני, הבלתי מוגדר לשלושת התרבויות, ופולחן בילמע'ון, שהתקיים בסמוך לחג הקורבן לחג המימונה והאסיף, התגלה כמכשיר לפירוק מתחים האדירים שרחשו בין התרבויות ולהשבעת אלילהם השונים.
המופע של עבדלצחאק עושה שימוש ביסוד הקדום ביותר של המחול, ההליכה, הצעדה, השיירה או העלייה לרגל, הלא הוא ה"מסקראד", והמקום שנבחר לביצוע הוא קו התפר ששכונות גילה וקטמונים היהודיות ומערכת הכבישים שמסביב יוצרים/סוגרים על בית-צפפה. הצעדה המחולית שמתרחשת בו זמנית בכמה ממבואות הכפר מורכבת מכמה קבוצות שמייצגות את ה"כוחות" הפועלים : בילמע'ון וחבר מרעיו, מוכתר הכפר והמועצה הפוחחת שלו, האימם והתלמידים הליצנים שלו, הרב
היהודי וחסידיו השוטים, פרה אחת זנותית ועגליה המטופשים שמייצגים את האדמה ותנובתה. הקבוצות השונות עוברות מבית לבית ותובעות בנימוקים שונים ומשונים ולרוב מופרכים את מנחתם, את חלקם בקציר, ובתוך כך הם מנסים לפתות את נשות
הבית )בפולחן המקורי על כל הגברים להעדר מבתיהם במשך שלושת הימים(. בני הבית תובעים מהם "להוציא את משפטם", כלומר, להציג את מסכת הריקוד הנלעגת או המחזה המטורלל שלהם, ואם הם נושאים חן אזי הם זוכים במתנות ובכיבוד
מאכל ומשקה, ואם לאו מגרשים אותם ורוגמים אותם בקיטונות מים או במאכלים רקובים. הסצינות הללו רוויות בהבלים שלא מהעולם הזה, גסויות צולות אוזניים, מכות נמרצות, מחוות ומחזות פרוורטים להזוויע, שחלקם שוברים שיאים
עולמיים בשירת הנונסנס ובתיאטרון האכזריות.
מעבר לתימהון וחוסר הפשר העצום שהוא מעורר, המחול הקרנוואלי הזה כולל דמויות שונות ומשונות מהמתולוגיות של התרבויות השונות שמשתוות בכמותם לכמות הדמויות שתמצאו בציור של בוש. על מנת לעשות סדר בבלגן, קהל הצופים
אורגן כמו במשלחות לימוד אתנולוגיות שעליהם מופקד "מדריך". לעבדלצחאק היה רעיון מבריק : הוא זימן את הקולגות שלו מהמחלקות השונות לאתנולוגיה באקדמיות הישראליות להיות ה"סטאז'רים" שלו בפולחן המשוחזר וגם להיות המדריכים של הקהל. על כל אחד מהמדריכים הוא מינה מבין תלמידיו מבקר קפדן והיסטרי ולפעמים גם מתורגמן תחמן, שישגיחו על הסבריו, ואלה לא חדלו למרר למדריך, וגם זה לזה, את החיים. בין המחולות והמחזות הבופוניים לבין צוותי ההדרכה המבולבלים מי שלא ראה את הקהל המתפקע ומאבד את נשימתו לא ראה צחוק מימיו. במקום הוכן גם מאהל מרגוע וצוותי הרגעה שסייעו לקהל לאזור כוחות מחודשים בטרם ישובו שוב ושוב לעקוב אחר מעלליו של בילמע'ון. סרחון כותנות התיש של בילמע'ון שהלך וגדל במשך הקרנוואל עד שהיה לבלתי נסבל הביא לגרושו התקיף והסופי מהכפר, דבר שבישר את סופו של המופע. ותשקוט הארץ לפחות שנה אחת.
