בימים אלו יצא לאור ספר חדש ונושאו רקדני תקופת נפוליאון. התפקיד המרכזי של הריקוד כאמנות שבאים לצפות בה באולם מסודר, באולם של התיאטרון התרחש כדברי הספר בתקופת נפוליאון את הספר כתב חוקר הריקוד ד"'ר למחול גסט איוור (Ivor ,Dr : .Guest) שפרסם בעברו מאמרים רבים וספרים על ההיסטוריה של הריקוד ובמיוחד על חיי הרקדניות הרומנטיות - פאני קריטו (Fanny Cerrito ) שפרחה באנגליה ונמנתה בין שלושת הרקדניות הגדולות של התקופה "הבלרינה של סוף המאה" (last century A ballerina of the) או "The original Cachucha", על הכוכבת האגדית - ילידת אוסטריה פאני אלסלר (Fanny Elssler), שהתחרתה על התואר של קריטו ונמנתה ביחד איתה על שלושת הרקדניות הגדולות של התקופה. פאני אלסלר כבשה את ארה"ב (וקובה בשנת 1840). ד"'ר גסט איוור הוא היסטוריון חשוב מאוד ומרתק בכתיבתו. את סיפורי הרקדניות (כולל של הדיוה האיטלקיה וירג'ינה זוצ'י Zucchi Virginia ילידת 1849 שרקדה בפטרסבורג) הוא כותב כספר חיי שמומלץ בחום לקריאה. בימים אלו הוא הוציא ספר חדש על ריקוד ונושאו התקופה שקדמה לרומנטיקה של הריקוד - תקופת חיי הכובש הצרפתי - נפוליאון. ספר זה מעורר עניין רב בשל מחברו ד"'ר גסט איוור אבל התיאוריה המרכזית שבו בהחלט מתמיהה.
איוור מציג תיאוריה לגבי מרכזיותו של אולם התיאטרון באמנות הריקוד וטוען שהתיאטרון - כלומר המבנה שבו אנו מופיעים וצופים בהופעות מחול החל לשמש ככזה מאז ימי נפוליאון.

רבים אמנם רואים באמני התקופה של נפוליאון (בשנים -1793) אמנים בהמתנה, כלומר אומנים של תקופת הביניים הגם שנוצרו בתקופתם גם כמה ריקודים חשובים. "מדובר בתקופה של התנוונות ואין בה כל חידוש. ריקודים שהיו לא יותר מ'הרבה מאותו דבר' " מומחים שנשמעים כאילו מדברים על ה"מחול העכשווי" בו יש הרבה מאוד מאותו דבר. הכל מצפים למשהו חדש שיתרחש בתחום הריקוד היום, ממש כמו שקרה אחרי הכוריאוגרפים של נפוליאון המרקדים בתיאטראות של ד"'ר למחול גסט איוור שהרי אחריהם קמו יוצרי העידן החדש הרקדנים הגדולים - בעיקר הרקדניות שבאו אחרי תקופת הביניים הזו - אמנים אדירים בעיקר רקדניות גדולות שעשו את התקופה הרומנטית והביאו השראה ליצירה הגדולה שמאופיינת בפרו ובבורנונביל.
ובכל זאת, התפתחות הצד הממסדי של מבני התיאטרון חשוב. מובן שהד"ר לא מתכוון לאירוע הידוע של שרפת בית האופרה בפריז. האולם היה אז קטן, לא מפואר, צפוף והוא עלה באש במהלך הופעת באלט בשנת 1763. הרבה שנים לפני התקופה שבה דן ד"'ר גסט איוור בספרו על "התקופה של נפוליאון" (בשנים -1793) אם כן אולי דבריו מכוונים לשנת 1770 בה הסתימה בנייתו של הפלה רויאל (Palais Royal) - המבנה המפואר שבכיכר האופרה, משכן להקת הבאלט של האופרה בפריז עד היום. אכן, אפשר לומר כדברי החוקר ד"'ר למחול גסט איוור שעידן התיאטראות החל, רק שהתאריכון לא בדיוק מצביע על תקופת נפוליאון שלו אלא על 13 שנים שקדמו לה...
בספר החדש "באלט תחת שלטונו של נפוליאון" מוצגים בהתלהבות רבה אמני התקופה בולט ביניהם וסטריז (Ausguste Vestris). רקדן גדול שנחשב לגדול רקדני התקופה והיווה מקור והשראה לרקדני דורו גם ריכז אליו מתחרים רבים.
הרקדן המדובר וסטריז הוא נצר לשושלת רקדנים איטלקיים - בנה של רקדנית האופרה של פריז מארי אלרד -1742 (Marie Allard).
מארי אלרד כיכבה בבאלט משנת Les Petit Riens "1778 " שאת המוזיקה שלו חיבר מוצרט והכוריאוגרפיה הייתה מאת נובר. מוצרט היה אז אלמוני ושמו אפילו לא הוזכר בתוכניה. לצידה, על הבמה בפרמיירה המפוארת, כיכב בנה הרקדן וסטריז.

הרקדן, וסטריז (-1760,) ) כונה גם Vestr'Allard כשם אימו ונחשב בצדק למבשר הרומנטיזים בריקוד (ראה גם במאמרי, תולדות הריקוד בצרפת) מקסימיליאן גרדל (ראה להלן,) התחרה בו וקיבל בשנת 1772 אישור להופיע בתפקיד הסולו שלו, דבר שהיה לסנסציה באותם ימים.
הופעת הבכורה של וסטריז הייתה מדהימה ופתחה מידית קרירה מתיאורית של רקדן ענק. היא התקיימה בפריז בשנת 1772 בבאלט בשם "La Cinquantaine "in. בשנת 1776 הוכר וסטריז כסולן וככוכב הלהקה הוכר שנתיים לאחר מכן בשנת 1778 . וסטריז גם כיכב בריקודים של גרדל (ראה להלן,) בשנים -1781.
אחד מהדרישות המרכזיות של הרומנטיות בבאלט הייתה הבאת הרגש ועצמאות הרקדן כאמן על הבמה. הרקדן היה לאדם בעל חופש ביטוי אישיות גדולה שמורכבת משני אלמנטים מרכזיים: ייחוד משלו, עצמאות הרגש והמחשבה לצד יכולת להשתלב בקבוצה. כמאתיים שנים מאוחר יותר הכיר אלברט אינשטיין באלו כעיקר ערכו ומהותו של האדם באומרו: "עיקר מהותו של היחיד אינו בזכות היותו יצור מובדל, אלא בזכות היותו חלק מתוך ציבור אנושי גדול.". בתחום זה וסטריז גרף את כל הקופה ואפשר לומר שכל רקדני תקופתו שאפו להגיע למעמדו אם לא ליכולותיו. הוא היה רקדן רב-עוצמה. בעל קומה נמוכה, אישיותו הייתה מאוד סוערת ודומיננטית ומאחר שגם אביו היה רקדן הרבו להשוות ביניהם ואמרו שאת היכולת הטכנית המרשימה שלו, בעיקר את היכולת שלו לקפוץ גבוה, הוא ירש מוסריז-אביו. אוגוסט וסטריז, הבן הגדול הרשים בעבודת רגליו ובקפיצותיו. הרשמים מהקפיצה שלו מזכירים את הכתובים על ה"קפיצה" של ניז'ינסקי. אם וסטריז היה רקדן גדול הרי שאין מילים לתאר את גדולתו כמורה לריקוד. עוצמה ויופי ששולבה במקוריות כה גדולה שלא רק שלא נפלה מגדולתו כרקדן אלא אף עלתה עליה. תוצריו הנשגבים, תלמידיו היו אלו שיצרו למעשה את הבאלט הגדול שבא אחרי התקופה של ימי הביניים הללו ושעליה הד"ר למחול גסט איוור מספר בספרו.
בהתבוננות ברשימת תלמידיו של וסטריז נראה שרק מורה אחד בהיסטוריה של האמנות יכול בכלל לעמוד לידו כתף אל כתף והוא בא מתחום המוזיקה: סליירי מתקופת המלחין מוצרט (ומתקופת וסטריז עצמו) שבין תלמידיו של אנטוניו סליירי (-1825) מונים את בטהובן, ליסט ושוברט.
הרקדנים של וסטריז היו הכוכבים המרכזיים של התקופה הרומנטית ביניהם שני הכוריאוגרפים האגדיים: נובר ופרו גם דידלו (Didelot ,Perrot ,Bournonville ) והרקדניות הגדולות של התקופה פאני אלסר ומארי טגליוני ( Fanny Elssler &  Marie Taglioni)
מספרים שוסטריז רקד בגיל 75 (מינואט) עם מארי טגליוני (1835). ההיסטוריונים לא סולחים לו על שעזב את אשתו ימים ספורים לאחר שבנו ארמנד (Armand) נולד (ארמד היה לרקדן) ואישי הממסד שמעולם לא חשדנו בהם שמי מהם מסוגל להעריך אמן כמוהו, אז, כהיום הם מסוגלים להעריך רק את ששוים להם כלומר אקדמאים ואנשי ניירות אחרים לכן גם מעולם לא היללו את כישרונו האדיר רק התמקדו באישיותו יוצאת הדופן, הסוערת וההחלטית ואמרו על וסטריז שאי אפשר לעבוד איתו בשל אישיותו בנוסף לזאת טענו שהוא שחצן וקפריזי בשעה שהיה בהחלט רחוק מאישיותם מרחק שנות אור - כי הוא היה פשוט גאון.

הכוריאוגרפים דוברבל ((Jean Dauberval והאחים גרדל (Maximilien Gardel) עבדו אז באופרה של פריז. האירוע הזכור מתקופה זו אמנם קשור בשריפה אבל ולמרות הדרמה הגדולה מובן שיצירת הבאלט "לה פיל מאל גרדה" שנוצרה בתקופה ההיא על-ידי דוברבל 1789 La fille mal gardNe in (1789) חשובה מהשריפה בהרבה גם מהמעבר לבית החדש, המפואר בעל הלובי המדהים ביופיו.
דוברבל לא יצר את הבאלט באופרה של פריז אלא בבורדו. הבכורה שלה הייתה July 1, 1789 הוא יום המהפכה הצרפתית (the French Revolution). סיפור המעשה קשור באהבה. דוברבל התאהב ברקדנית הסוררת של הלהקה תאודורה (Mademoiselle Th?odore). והיא ממש לא הסתדרה עם ההנהלה ופרשה. הכוריאוגרף המאוהב קם ורץ בעקבותיה. פרישתו הייתה מכה נוספת לבית האופרה השרוף מאחר שדוברבל נחשב לכוריאוגרף הגדול של התקופה מה שהוכח מעל לכל ספק ביצירתו "לה פיל". מכל מקום את "לה פיל מה גרדה" הוא יצר בפרובינציה ליד תאודורה שהייתה לאשתו ושוב הרחק מהממסד אבל קרוב לרגשותיו שם באופרה של בורדו (Bordeaux) רק כך כידוע ההשראה הרגשית פורחת. בבכורה רקדה האהובה תאודורה את התפקיד Lise.
האופרה של פריז החלה את עידן הבירוקרטים שלה .
האחים גרדל: מקסימיליאן 1758-1741 Maximilien Gardel) ואחיו הצעיר פייר (Pierre Gardel) עמדו בראש הפירמידה, לא ידוע אם הם מילאו היטב תפסי בקשת תקציב, שבלעדיהם בימנו גם אם אתה נחמד לא תסתייע או שהמזכירות שלהם עשו זאת למענם אבל ברור שהם יצרו בעיקר מערכות יחסים טובות עם כולם - משימה בלתי אפשרית לאמן ושאין קל ממנה לפוליטיקאי, אשר לריקודים?
נו טוב, מערכות היחסים בממסד החדש היו טובות וזה היה עיקר העניין ממש כמו בתקופתנו, כשמוסד אמנותי קורס ואין בו כל עניין אמנותי.
בין הריקודים שיצר מקסימיליאן הם 1778 (Ninette ? la cour) 1778 (and serteur?d Le) 1786  ,(La chercheuse d'esprit), האירוע היחיד בחייו שהשאיר רושם היה מותו שמאזכר את ה"יפיפיה הנרדמת" הוא מת כתוצאה מפציעה בבוהן שלו (1787). נקוה שלא כשלחץ את ידם של פקידי האמנות שלו בחביבות יתרה...
דבר נוסף, מקסימיליאן נחשב לממציא הרונדג'מב (the rond de jambe) ולרקדן שהוריד את המסכה המסורתית מעל פני הרקדן (כמו גם גאיטאנו (Gaetano) שנחשב לראשון שהוריד את מסכת הרקדן מעל הפנים).
המסכה הורדה , אלא שלא כפי שקרה עם השחקן. שם הורדת המסכה הפכה את השחקן לוירטואוז של רגשות ושל עבודת הפנים - דבר ששינה את פני התיאטרון. כאן רק זיהו את פני הרקדן מחיי היומיום - שום דבר אמנותי הקשור בביטוי הרגש לא התרחש על הבמה. נהפוך הוא מקסימיליאן שנחשב לאיש שהביא את הפנטומימה לריקוד - החליף מסכה סטאטית במסכה דינאמית. הוא הכניס למעשה את התיאטרון אל פני הרקדן (פנטומימה) ועד היום לא מצליחים גם גדולי ההוגים להוציא אותו משם. מכל מקום עד שגדולי הרקדנים לא העזו להוריד את כל המסכות ורקדו בערום, לא זרם הרגש בכל שרירי גופות אמני הריקוד. גם אז רק בודדים העזו לפתח יכולות ביטוי שבעזרתן הרגשות זרמו בכל פני הרקדן - הם מכלול גופו של הרקדן האמיתי והרוב רק הראו חידלון וחוסר יכולת.

האח פייר היה קצת יותר מוצלח. כוחו היה בעיקר להסתדר פוליטית עם כולם והוא שרד אפילו את תהפוכות המהפכה הצרפתית (-1789). הבאלט שלו "פסיכה" (Psych?) היה להיט. "פסיכה" נרקד בין השנים -1790 מאות פעמים (564 פעמים). הריקוד מועלה עד ימנו על-ידי להקת הבאלט של האופרה בפריז ונחשב למחול איכותי. אלא שגם הוא נוצר לפני התקופה בה דן ספרו של הד"ר למחול (-1793) באחד ביולי של שנת 1789.
אשר לשאר השמות שמוזכרים בספר: Marie Miller הייתה אשתו של גרדל ואחת מרקדניות הלהקה. אציין שהכו' בורנונביל מאוד העריך אותה.
גם Emilie Bigottini and Victoire Saulnier היו רוקדניות בלהקה. הבחורים שמוזכרים הם רקדני הלהקה and, Jean Aumer Auguste Vestris ,Louis Milon ,Charles Duport
סקירה זו מדגישה עד כמה תקופת נפוליאון רדודה מבחינה אמנותית וכל מה שקרה התרחש לפני או אחריה בכל זאת לא נסיים לפני שנזכיר אמן בולט נוסף בתקופת נפוליאון בונפרטה (Napoleon Bonaparte ) הוא הרקדן לואי אנטואן דיפה Antoine Duport) ,- Louis) ששמו זכור יותר כמי שברח מחופש לאישה מפריז עם פילגשו לשעבר של נפוליאון. בנוסף להיותו גבר, צרפתי לוהט ושנאמר שלא פשוט לרסנו ושאפילו נפוליאון ניסה לבלום את דרישותיו... יאמר לזכותו שהיה רקדן שנחשב בתקופתו כאמן מאוד מכובד ושמו הלך לפניו. רומן נוסף שעורר סנסציה ונקשר בשמו היה סיפור אהבתה של הפרימה בלרינה הנודעת של סנט פטרסבורג מרי דנילובה (Danilova) שהלכה שבי אחריו. השניים נפגשו בקירוב באלט שעה שהוא כיכב בה וסינור ביופי אמנותו את הקהל של סנט פטרסבורג כשרקד באלט מאת דידלו (Didelot).

מרי מדלן גימר Marie-Madeleine Guimard) 1743-1816)
רועת הצאן הנצחית והראשונה לא הייתה ירדנה כהן, הרקדנית הישראלית האהובה והנערצת כפי שנהוג במחוזותנו לחשוב, אלא מרי מדלן גימר. הרקדנית הגדולה בת תקופתו של נפוליאון שהתקבלה בגיל 15 לאופרה של פריז (1763 ) ומיד הוכרזה כוכבת. היא רקדה בריקודיהם של גרדל ונובר. את נובר היא שנאה גם הוא מצידו היה רחוק מלאהוב אותה. היו לה מאהבים רבים גם בישוף ידוע (Bishop of Orleans) ורגשותיה הובילו לכך שהקרירה שלה נעצרה מדי פעם על-ידי אלו שאוהבים להגיד שכל רצונם להביא את האמנות לשגשוג אבל למעשה הם כרבני מאה שערים מאוהבים בסדר הטוב, בבורגנות ובהטפת מוסר סמויה אם לא גלויה לאדם שחורג בדבר מה קטן כגדול מהבינוני. עד-כדי כך הם כרוחים אחר הרגיל, השכיח והכתוב בספר הנהלים ששום כשרון לא ישכנע אותם לקדמו על פני האדם הממסדי הפשוט, שאין בו שום דבר מיוחד או לא רגיל. כך קרה בעבר, בחיי מרי מדלן גימר גם בעתיד לבוא.
מעלליה של מרי מדלן גימר יכולים להיכנס לספר רחב מימדים. היא הקימה תיאטראות שקראה להם "ביתה של טרפסיכורי". מרי מדלן גימר גם לקחה חלק בתככים ובמזימות, הקימה בית אליו יכלו נשות המעמד הגבוה לבוא בעילום שם והתחתנה עם המשורר הגדול אטן בשנת 1789 ) Jean Etienne Despreaux)

ירון מרגולין
פורסם 19.05.2002