תולדות הריקוד בסין
ריקוד שהחל לפני ששת אלפים - מעטים חוקרי המחול במערב שהצליחו לחקור את התפתחות המחול בסין. להלן אחד המאמרים הראשונים במערב על הריקוד בסין מאת ירון מרגולין.
ויצירת המופת "נישהנגיאי"
מאת ירון מרגולין
התבוננות בשורשי אמנות הריקוד בכלל ובמיוחד ביסודות המחול הסיני מורכבת וכמעט בלתי אפשרית. מדובר בתרבות עתיקת יומין בת מיליוני שנים שהתפתחה בחבל ארץ מרכזי, לאורך מיליוני שנים וללא הפסקה בפעילותה בשל גלות, הרס או חורבן של תשתית המחול או רעיונותיה. איכרים יצרו אותה וקיסרי סין חברו אליהם. יחד עיצבו תיאוריה ומחשבת מחול עמוקה, תנועית, חכמה ומרתקת גם יצירות מופת על הראשונה שבהן, בהמשך.
לפני ששת אלפים שנים
כדי החרס שנותרו מתקופת האבן המאוחרת (culture -Yang Neolithic the), לפני המילניום הרביעי שלפני הספירה - נמצאו למשל, בחפירות סאן צ'יא צ'אי (Chai Chia Sun) שבמערב סין (במדינת -Ta) כשהם מאוירים בדמויות ציוריות ומדויקות של רקדנים מהווים את העדות הראשונה שיש בה כדי ללמד על ריקוד סיני קדום. גם כדי חרס ועליהם דמויות שעוברות תהליך מימטי שנקשר בצייד ובידיהם כלי זיין או כתגובה עוצמתית, מאוד רגשית כלפי בעלי חיים ואנשים שנראים כמלווים אותם בשירה, מלמדים על ביטוי ריקוד יסודי, סיני, קדמוני.
מחולות שמקהלת אנשים מלווה את רקדניהם מתקיימים עד היום בדרום סין והמשותף בין הנראה על כדים בני ששת אלפי שנים והקיים בדרום סין חובר ומרקד לפני העין. יו הוי-האי (-Hui YOU) - אחת הדמויות הסמכותיות, בכל הקשור בחקר יסודות המחול העתיק של סין טוען שהריקוד נשזר בחיי הסינים מראשית הציליוביזציה והיה כבר אז חלק ממבחן הבגרות שעברו הנערים הסיניים ועדויות לכך ניכרות על הכדים שמלמדים על ריקודים שקבוצה של זמרי מקהלה מלווה אותם.
יסוד המחול - תופעה מימטית
זינוק הרגש המתרונן, של הקדמון התרבותי אל מתווה גופו הראשון, ורשמיו העזים (מהעולם הסובב אותו) הביאו אותו וחייבו ניעות ודילוגים שהיו לכוריאוגרפיה הראשונה. אנו מוצאים את שרידיה כסימנים של ריקודים, שדמויותיהם מתארות את מהלך הכוכבים שבשמים וההתרגשות מקיומו של גן עדן שמימי: למשל, "ביאנגקו דאנס" או ב"אוקיאו" "Gaoqiao "and) dance folk rural popular a" (Yangko" .
ביטוי ספונטני עוצמתי של התרשמות עזה, בת רגע מהיקום שהלכה והתגבשה בטקסי פולחן או חלק מכישוף. תנועות ידיים ורגלים שמבטאות את הערצת הסינים לנוכחותם של גרמי השמיים, האדמה ורעיון קיומו של גן העדן (מתקימים בריקוד הסיני גם כיום כבדוגמא היאנגקו ובריקוד האריה .התפרצויות מימטיות אלו התפתחו ברבות השנים למחול הבאתי שחדר אל חיי היומיום ושאב מהם השראה. יחסים בין אישיים: תחילה בין האדם וקיסרו ואחר-כך בין אדם וגופו או בין אדם וחברו היו למחול פיזי מתפרץ, מאוד אקרובטי ולמחול הקלאסי.
בכל אלו ניכרת שימחה ועונג אם כי בתחום האמנותי אפשר לראות גם רגשות אחרים שנובעים ממחשבות על מלחמות ואימה מפני כוחות הרשע.
האלף הראשון לפני הספירה - בתקופת צאנג וצ'ו
נראה שבאלף הראשון לפני הספירה (בתקופת צאנג וצ'ו ( Chou and Shang הריקוד בסין הופרד בין ריקוד טקסי דתי וריקוד אזרחי שהיה חילוני וצבאי.
נמצאו עדויות מתקופה זו של רקדנים אוחזים בידיהם רצועות מרופדות בנוצות, דגל או אביזר אחר שמייצג את עולם הצייד והדייג. עדויות אחרות מלמדות על קיומם של ריקודי קבוצה, בהם קבוצה גדולה של גברים וכלי נשק בידיהם. מדובר ברמזים ועדויות מהן אפשר להסיק שבסין העתיקה התפתח ארגון של קבוצה רוקדת כך שהיא נעה לפנים ולאחור לפי קצב מוזיקאלי שמוגש לה על ידי קבוצת נגנים או על - ידי מקהלה. מחול שמתקרב במהותו לתרגילי סדר צבאיים או מצעד. החוקרים מניחים שריקודי הפולחן של ההקרבה והקורבן בתקופה הקיסרית (האלף הראשון לפני הספירה), התרחשו מחוץ לערים, אבל התפתחו מריקודי הצייד שבהם נראים הגברים כשסמלי הנוצות בידיהם. מחולות מלחמתיים כולל מצעדים צבאיים התפתחו מהריקודים הקבוצתיים שבהם ניכר מהלך של צעידה קדימה ואחורה. גם מחולות תחרותיים שמתקיימים בסין אצל אנשי הדרום המיאו ( '(Miao ]שמכונים גם המונג Hmong)[. מחולות ורקדניהם האוחזים אביזרים, ניכרים כיום בעיקר באי טיוואן (Taiwan) אף הם מבוססים על השורשים העתיקים של סין. חוקרים אחדים מצביעים על כך שגם תכונת הנמרצות של הריקוד הטיוואני על הרב-גוניות שבו או עושר הדמויות והמורכבות רבת הפנים - מקורה במגוון המחול הדרומי שהשתלב והיה באי טיוואן לריקוד שאיחד בתוכו את המחול של הצייד עם המחול של הקבוצה.
מחול עובדי האדמה - תקופת שושלת שאנג - Shang
פרופסור יו יו-לאן (-you Liu ) מלמד באקדמיה למחול של ביגינג - מחלקה שמתמחה בריקוד הסיני העתיק, בעיקר בריקוד העממי. יו-לאן אומר שהרישומים הראשונים למחול בסין הם מהמאות ה -11 לפני הספירה (תקופת שושלת שאנג - Shang). הוא מלמד על חלוקה ברורה של הריקוד לשתי קטגוריות: ריקוד קלאסי ומחול עממי.
הריקוד בתקופה ההיא נחלק לריקוד קלאסי "גודיאן וודאוו" (WuDao Gudian) ולריקוד עממי "מינג'יאן וודאוו" (WuDao Minjian).
עיקר המחול העממי "מינג'יאן וודאוו" נקשר בחיי האיכרים. בצפון המדינה מכנים את הריקוד העממי "יאנגגי" ( Yangge) כשבחלקה הדרומי שמו "הואגהדאנג" (Huagudung) וישנם איכרים שקוראים לו הואדונג (Huadung). מאז ומתמיד רוב אוכלוסיית סין הייתה של עובדי אדמה. בדומה לחיי האיכרים באירופה ובישראל חיי החורף ועונת השלגים או הגשמים פינו זמן מעבודת האדמה כך גם בסין - זמן זה נוצל לעונת הריקודים .
אל רשימת מחולות המופת של סין מצטרף גם ריקוד "Pumpkin a Stealing" -"גניבת דעת". מדובר בריקוד ממשפחת מחולות העם הנ"ל "יאנגאים" ונושאו הסליחה - אין זה מחול קבוצתי, הוא בא מטיוואן אם כי מוצאים אותו גם במרכז מדינת שנחאי.
סליחתו של סב הכפר התופס נערה צעירה בקלקלות דרכי האהבה עומדת במרכזו והוא מושפע ממחולות קלאסיים ובעלי אופי שהתפתחו מאוחר יותר. ריקוד זה נמנה על יצירות המופת של סין. ומדובר כמובן ביצירה שרק שורשיה עממיים, מחברה אלמוני - והיא כבת מאה שנים בלבד.
האיכרים נהנים לבצע את ריקודי העם שלהם בקבוצות של חוגגים. ברבות השנים בתוך חברת האיכרים/הרוקדים פיתחו אחדים מהם יכולות מיוחדות והיו לרקדנים מקצועיים. האיכרים הכירו בהם כאמנים ועודדו אותם לרקוד לפניהם. בתקופה זו נראה שהאסתטיקה של קונפוציוס שדרכי מחשבתו היו קרובים לנפשות האיכרים, חדרה אליהם. ואין בהם נשים רוקדות. הגברים ממלאים את תפקידי הנשים או את הדמויות הנשיות שבריקוד. על-פי קונפוציוס אין זה נאה ולא לכבוד הגבר לפגוש אישה בפומבי או לבוא אייתה במגע גם לא בריקוד.
מחולות האן - Han folk dance
לפני כאלפיים שנים בתקופה של שושלת האן ( Dynasty Han the.D.A 220.-C.B 206) ובהשפעת חצר המלוכה החל ארגון תרבותי שכלל איסוף, ארגון ותיעוד של אוצרות התרבות הסינית. הודות לתיעוד זה אמנות הריקוד והמוזיקה הלכו והתבססו בסין. הריקודים העממיים הגיעו לרמה גבוה מאוד מבחינת המיומנות והיכולת הטכנית שנדרשה לשם ביצועם.
כיום מזהים בתחום זה את הריקודים: ריקוד התוף, מחול עם צעיפים ( היאנגקו), מחול האריה, מחול הדרקון וריקוד עם מניפה ( היאנגקו) או עם פנס ומטריה. ריקודים שנמצאים בסין עד היום תחת הכותרת מחולות האן - Han folk dance.
המעבר צפונה
במאה השלישית, מיד אחרי תקופת שושלת האן, צפון סין שועבד על ידי השיונגנו סיאנפי (Sienpi, Hsiungnu the) ואנשי מערב-סין. ומחולות האן (הריקוד והמוזיקה שהתפתחו במערב ובדרום) עברו צפונה והתערבבו בהדרגה בתרבותם של אנשי הצפון.
כיום הם נמצאים בכל אזורי סין, אם כי בכל אזור השתלבה בהם מסורת מקומית אחרת. ולכן, כיום בכל אחד מאזורי סין, מתקיימת גרסה אחרת של מחולות ה"האן".
ערוב תרבויות ומיזוגן שנמשך כחלק מהאסתטיקה של האמנות של סין גם בתקופת שושלת האן שנחשבת לתור-הזהב של הריקוד הסיני (D.A -618 (Dynasty ang'T the.).
תור-הזהב הסיני, האקדמיה הקיסרית או גן אגס - האקדמיה לאמנות Academy the pear Garden tu
בתקופת שושלת טאנג התרחש החשוב שבאירועים התרבותיים של סין, הקמת האקדמיה לריקוד ולמוזיקה. תיעוד ושימור תרבות הריקוד והמוזיקה שהתפתחו בתקופת שושלת האן המשיך וקיבל עידוד עצום וחדש: הקמת מוסדות אמנותיים גבוהים על ידי הקיסרים. רק מפעלו של הצאר הרוסי בסנט פטרסבורג יכול להשתוות אל מפעל התרבות של החצר הסינית.
חצר שושלת הקיסרים לבית טאנג החלה לקבץ סביבה מחולות ורקדנים. נבחרו הכשרונות הגדולים של הריקוד. את הרקדנים יוצאי הדופן, את המוכשרים מעל כל צל של ספק והמיוחדים שביניהם הקיסרות הביאה אל חצר המלכות. כאן הם התבקשו לככב ולבצע את אמנותם המפוארת, האצילית והמאוד איכותית. שלושה מוסדות אמנות הוקמו: "האקדמיה הקיסרית" (Imperial the Academy) ו מקדש טאי-צ'אנג ( Templ ang'-ai'T. המוסד השלישי שהוקם הוא "אקדמית גן האגס" (Academy Garden pear the) - נוסדה בתוך חצר המלוכה ]על-ידי הקיסר הסואן טאנג -712 (Tsung Hsuan)[. באקדמיה זו הוקמה להקת המחול והמוזיקה המקצועית הראשונה בסין שהייתה ל"אופרה של סין" operas Peking) והתלמידים כונו בני גן האגס. אמנים אלו ארגנו מכלל מחולות סין את "עשר תנועות המוזיקה" למחול ("dance" Music Movement Ten) ויצרו משפעת המחול (מבית שושלת האן) אחידות חדשה ושיטתית. היא שבנתה את היסוד ה"קלאסי" לריקוד ואפשרה לרקדנים לעצב את מופעי אמנות הריקוד הראשונים.
הריקוד הקלאסי הלך והתפתח. אמני הריקוד של סין החלו לפתח טכניקה מיוחדת לריקוד (תרגילי תנועה) שאפשרה להכשיר רקדנים חדשים ולהקים דור חדש של אמנים. טכניקה זו שאבה תנועות ריקוד מריקודים מסין, קוריאה, הודו, פרס ואפילו מאירופה - מאיטליה בעיקר מרומא גם מריקודים שבאו ממרכז אסיה וצפון סין שנקרא בפי הסינים סינקיאנג (Sinkiang) והכוונה לאזור שבין מונגוליה לפקיסטאן או טייבת וקשמיר. בתקופה זו נוצרו התפאורות של הריקודים והתלבושות הבימתיות על האביזרים הנדרשים להפקה כולל השימוש העדין והמזוקק בהם. ריקודים מתקופה זו שקיימים היום בסין הם: זהאוי, קין, האן, וויי, ג'ין, וננביי (Nanbei and, Jin, Wei, Han, Qin, Zhou).
האסתטיקה לבית טאנג
כשסין פתחה שעריה לסוחרים והנזירים הבודהיסטים מצד אחד והרומאים מצד שני נכנסו אל מחוזותיה והביאו אתם סחורות גם רעיונות רוחניים עמוקים ומחשבה פילוסופית לגבי מלאכת האמנות החלה להתפתח גם מחשבת הריקוד הסיני לבית טאנג והיא עמוקה ובהירה גם מעוררת התפעלות כיום. תפיסה זו כללה את רעיונות הפיוט שבהתפתחות עלילת הריקוד. הרגשות המימטים נאגרו ונאספו למעין שרשרת לפיה הם עולים ומתפרצים בניעות הגוף כבתהליך טבעי.
מהם הרקדנים נעים בתנועות גוף ובהשראתם מעצבים הכוריאוגרפים את ה"צעדים". בהמשך לתהליך זה עוברת התנועה הגופנית את תהליכי העידון, ובדיקת הרגשת שהיו מעטה (בדומה לרגשות באסתטיקה של בודלר - צרפת שלאחר המהפכה הצרפתית) לרגשות אציליים וסמל של איש האמנות והפיוט בכלל ואיש הריקוד הסיני בפרט. מתהליך זה נוצרו דמויות הריקוד ואופיין שבא לידי ביטוי במערכת יחסים בימתית שכוללת את הרקע והיחס המיוחד למוזיקה. מבחינים כאן בארבעה יסודות אופי והם: ou'ch and, ching, tan, sheng.
המחול של שושלת טאנג מתאר את הרגשות הדרמטיים, הליריים והרומנטיים מבסס אותם על אישיות הדמות, מינה (זכר, נקבה, בעל חיי ואלוהות) וגילה (ילדות, נעורים, בגרות או זקנה). הרגשות מתפתחים בהשראת האירועים והמרחב המוזיקאלי תואם את השתלשלותם גם את הדמות, אישיותה ורגשותיה. מרחב המוזיקה משתלב בריקוד ונעשה לחלק אינטגרלי ממנו. חוכמת הריקוד יצרה כאן מיזוג מושלם לראשונה בתולדות האמנויות. אמנות ואמנות הציור לא נשארו מרוחקות גם הציור חדרה להפקה הרוקדת. כל זאת כאלף שנים לפני שבאקסט ופיקאסו העלו אותה על בימת הריקוד של ה"בלה רוס" וניז'ינסקי חבר אל דביסי ואל מלרמה ויצרו במיזוג רעיונותיהם את "אחה"צ של הפאון" מלאכת אמנות - ריקוד שנחשבת מופתית וחידוש אמנותי גדול .
הכוריאוגרף הגדול הראשון קיסר סין
איש הריקוד הקיסרי הראשון הוא אחד מגדולי הקיסרים הסיניים, לי שימין Shimin Li (-618 ) משושלת טאנג (dynasty Tang) בנו השני של יאן Yuan Li - הקיסר הראשון לבית טאנג שהיה לאיש מחול כבר לפני כ 1500 שנים ולא לואי ה 14 כפי שנוהגים ללמד במערב.
לואי ביסס והקים בצרפת את האקדמיה לבאלט ואת להקת האופרה של פריז אבל כאלף שנים אחרי לי שימין.
לי שימין - הקיסר - היה עד לפעילות הריקוד שהתקיימה בחצרו והצטרף אליה. המפעל האמנותי הגדול והידוע שלו הוא חיבור המוזיקה לשיר פוזנוואטו (Pozhenyuetu) שבמרחב רגשותיו התנהלה הכוריאוגרפיה שלו. ריקוד זה היה חלק מפסטיבל המחול של התקופה. הסינים רקדו אותו בתקופת כהונתו ומאוחר יותר הוא קיבלה עידוד ודחיפה נוספת מקיסר סיני נוסף בשם טאנג מינהנג (AD -AD 712 ) שנודע גם בשם לי לונג'י (as known also Lonji Li Minhuang Tang) או Zong Xuan. גם סינים רבים מתבלבלים כשמדובר במורשתם ואינספור קיסרי סין, מכל מקום לונג'י נחשב לאחד הגדולים שבקיסרים ובתקופת שלטונו ראתה סין שגשוג. לי לונג'י עלה לשלטון כ 60 שנים אחרי הקיסר הרוקד לי שימין. הוא התפעל מהריקוד שקודמו יצר והעלה אותו בסין, בהודו ואפילו עד יפן הרחוקה הוא הביא אותו.
לי לונג'י Minhuang Tang - Lonji Li ו"נישהנגיאי" "Sorrow Enduring of Song."שירו של הסבל התמידי .
אמן גדול, הוא אדם שיש לו חוש ביקורת אמנותי אמיתי ויותר מכך יכולת להוקיר ולהעריך את מעשי אמנותם הגדולים של קודמיו. הקיסר לי בודאי שהיה בעל תכונות אלו בנוסף ליכולת יצירה גדולה. מכל מקום לונג'י הבין את רוח המחול ואת הרעיונות החשיבתיים של אמנות זו גם הפנים את התרבות עצמה, בנוסף להיכרותו האישית את היצירה המחולית הגדולה של תקופתו. אלו חברו בנפשו והולידו את כשרונות הריקוד האדירים שלו.
כיום לונג'י נחשב לכשרון מוזיקאלי גדול ופרסומו הראשון היה כמלחין. לי לונג'י הלחין את השיר הגדול "נישהנגיאי" ("Sorrow. Enduring of Song", ) - "Nishangyuyi" שירו של הסבל התמידי" מכונה גם שיר הקתרוס ("Lute the of Song.") נכתב לזכרו של Yi Ju Bai. בהמשך חיבר הקיסר מינהנג (לונג'י) גם את הריקוד שהתנהל לפיו ונושא את שם השיר "נישהנגיאי".
"נישהנגיאי" הוא ריקוד בן כמה פרקים ואחדים מהם (כנהוג גם בבאלט הקלאסי) עברו מאוחר יותר איבוד מחדש. עיקרו דמויות נשיות בתוליות (שמאזכרות במהותן את הבאלט הרומנטי "ג'יזל") סגנון הלבוש והתנועה ב"נישהנגיאי" שונה מזה שהתגלה ב"ג'יזל" (שגם היא נוצרה בחצר המלוכה אבל המערבית, בצרפת על-ידי פרו). התנועה של "נישהנגיאי", ניעות הידיים, אופי הדמויות ולבושן הולם את יסודות התרבות של סין ומגלה את תפיסת הסוד הפנימי והקסם של הבתולה הנערצת מהמזרח הרחוק. העלמות הסיניות בריקוד - בדומה לנערות הבתוליות שבבאלט "ג'יזל" - נעות כאילו והן נמצאות בארץ פלאית, קסומה ומכושפת.
הכוריאוגרף משלב כאן יכולות ריקודית וטכניקה גבוה - וירטואוזית שמקורה בריקוד ההודי מצד אחד ובטכניקה של הריקוד הקלאסי שהתפתחה בחצרו הקיסרית מצד שני. הכל בא כדי ליצור ריחוף תנועי וזרימה אינסופית מאיזה כוח אנרגטי פנימי, אציל ומעודן שאיכויותיו על הבמה חלומיות והולמות את רעיון המחול "קסם הנעורים" ואינסוף זרימתה של התנועה.
הפילגש המפורסמת של הקיסר - הכוריאוגרף לונג'י, יאנג גאוי פי -Guei Yang הייתה אהבת חייו הגדולה ונחשבה לאישה היפה ביותר מבין נערות סין. היא שנתנה לו את ההשראה למוזיקה ולריקוד גם כיכבה בהופעת הבכורה של "נישהנגיאי".
כיום נחשב "נישהנגיאי" ליצירת מופת ואחד מאוצרות התרבות ונכסי צאן הברזל של סין.
להלן כמה שורות באנגלית משירו של הקיסר
.Already the emotion was betrayed before her song was played
,Every note was filled with pathos deep and strong
.Telling of a life full of woes
,Her head lowered ,she played with flowing finger movements
.Pouring forth her endless sorrows in melody
,Plucking lightly stroking slowly ,sliding and climbing
.First she played the rainbow skits ,and then six minor notes
,Now loud as drumming rain ,now soft as whispered secrets loud and soft
Soft and loud ,like the pattern of pearls and pearl-lets cascading on the jade
.dish
,Now like an oriole warbling within the flowery branches
.Now like a stream sobbing its way across its sandy shores
,The stream turned ice ,the stream is frozen ,no more sound disturbs the wind
Hidden grief and secret regret perform .Now silence spoke more fluently than
.sound
,As water gushed forth from the shattered silver jar
,And armored steeds charged into flashing swords and spears
,He swept the plectrum across the strings to make an end
The four strings sounding together like a single piece of silk splitting
האסתטיקה של ה"נישהנגיאי".
יצירת המופת "נישהנגיאי" היא ככל יצירת מופת תמצית חכמת האמנות שביסודה ובמקרה שלפנינו הינה תמצית חוכמת הריקוד הסינית. יצירת מופת שמעידה מעצם קיומה על מרכזיותו של ערך המחול והיסוד של התנועה בו. השינוי והזרימה היו כאן, ב"נישהנגיאי" כעל בימת הריקוד הסיני בכלל, מעין כוח מלכד שממזג בחלל שהוא יוצר, כוחות מנוגדים. שיטה זו מכונה יצירת הרמוניה. בעזרת ההרמוניה נוצרת שלמות דינמית שנעה ומתפתחת כשיסודותיה תנועיים - שמה ריקוד. יש כאן התפרצות רגשות מאוד ניגודית - תמיד פיוטית והיוצר מעלה רק את המנוגדים שלהם מכנה משותף. הרגשות שעולים כאן הם מרחבי תנועה אנושיים, זעירים, בעלי אופי יציב. צבעם משתנה וצובע את הדמות בגוונים שונים שמייצרים ריקוד אופי שמאזכר את האסתטיקה של סנט ליאון (קופליה).
כאן, בריקוד ובהבדל מהמחול של המערב, במיוחד ב"נישהנגיאי" ערכי התנועה טהורים ואציליים, מתגלים בכל אחד ממרחבי היצירה: רגש, מחשבה, תנועת גוף, ציור ומוזיקה. התנועה עצמה, היא ורק היא קיימת כאן - הריקוד כאן מככב ובא לידי ביטוי כסולן יחיד. חוקר המחול העתיק בסין ז'אן יו (Yu Jean) אומר שהריקוד בתקופת טאנג שימש לא רק כביטוי אמנותי שמלכד ניגודים בשיטה שנראית טבעית אלא גם גורם פעיל ומאחד ניגודים בחברה הסינית כולה.
בחברה שערכי הריקוד האלו מתקיימים בה, בהבדל מחברה שמחנכת על ערכים מנוכרים, קפואים וסטאטיים, הניגודים יוצרים הרמוניה ומיזוג גם בקרב אנשיה.
"בסין העתיקה", אומר ז'אן יו " הריקוד שימש להשרשת ערכי הסובלנות וגישר בין מעמדות או חיבר בין קבוצות אתניות שונות - בעלות אינטרסים מנוגדים".
המחול הטאנגיאני אנושי. הוא לא מורכב מדמויות של אריה או דרקון שמקורם בבעלי החי או מדמויות מופשטות כגון ריקוד עם מניפה או עם תוף שקדמו לתקופתו. דמויותיו ספציפיות ובעלות אופי ייחודי. דמויות יסוד כגון אישה זקנה, גבר זקן, בחור צעיר או אישה מכוערת וילד טיפש נרקדים על-ידי רקדנים מיומנים שמגיבים זה על דמותו של זה באופן דרמתי, לירי, רגשי והופכים את המחול מאמנות כללית ליצירה בה לפרשנות האישית חלק מכריע ומקביל ליכולת הטכנית. הריקוד נעשה לאמנות ייחודית, אינדיבידואלית שמאזכרת גם את האסתטיקה שנולדה כאלף וחמש מאות שנים אחריה בהנט פטרסבורג על ידי דיאגילב-פוקין-ניז'ינסקי.
המחול הפאודלי, האסתטיקה הפיאודלית - WuDao Minzu Shaoshu - או תרכיז ריקודי.
המחול הפאודלי בא אחרי תור-הזהב וככל תקופה שבאה אחרי שיא התפתחות רעיונית, מתגמדת נוכח השגב ומחפשת דרכים צדדיות לביטוי אופייה האמיתי. היכולות הבלתי רגילות שהתפתחו על ידי אמני תור-הזהב ניכרו היטב וחייבו את אנשי התקופה שבאה אחריה למצוא לעצמם דרכי ביטוי הולמות.
כשמדברים על התקופה הפאודלית מכוונים אל שושלת שנג (A.D 1279-960 Sung) וקשירת כפות רגלי הילדות בבדים - תפקידי הגברים כנשים בריקוד ובתיאטרון מתקיימים גם כאן וצומח מחול תנועי אך צורת התגובה תמיד תנועית, ממוקדת, ישירה ומאוד עניינית או נקודתית. מדובר באסתטיקה שמאוד קשה לפרוץ את גבולותיה ולקלקל את שורותיה. החידוש בא בשני גילויים מאוד מעניינים. הראשון מתיחס לביטוי הרגשות . הרגש העולה ובאה לידי ביטוי קיבל צורה חופשית (אימפרוביזציה). נוצרו איי ריקוד שהיו לאמנות שמתקיימת ברגע מסוים לשם שעשוע, ביטוי חשיבתי או רגשי גם כחלק מטקס דתי המגיב על ההתרחשות המתפרצת ונוצרת. אחריה הוא שב אל המבנה הקפדני (מבנה שמאזכר את תבנית היצירה שהתפתחה במוזיקה המערבית אחרי התקופה הקלאסית - מכונה מוזיקה רומנטית.). ובנוסף לדמויות האופי שבולטות בהתפרצויות שמרחבו, הריקוד מאופיין בצמצום דרכי התנהלותו כלומר מחול מיניאטורי ויש בו נושא ברור מעין סיפור עלילה ותלבושות שמותאמות לאופי הדמות ותנועותיו מסוגננות ותמציתיות. זהו מחול אופי תמציתי שמאזכר את האסתטיקה התנועית של ניז'ינסקי במיוחד ב"אחה"צ של הפאון" גם את האסתטיקה האמריקאית מבית מדרשם של אנא סוקולוב ("חדרים", "חלומות", "פואם" וחוזה לימון "הגולים"). המחול הפאודלי הזה מכונה WuDao Minzu Shaoshu ,"". ניכרים הבדלים באזורים השונים שבהם הוא נרקד ושעה שבטיבט למשל, ללבוש הרקדנים של המחול המניאטורי (WuDao Minzu Shaoshu ,"") שרוולים ארוכים אצל המונגולים בולטת תנועת הכתפיים כחלק מהיסוד המימטי שמתאר רכיבה על סוסים כשהם מתארים את דמות הפרש.
מערות דונהנג ושיבה אל הריקוד הקלאסי (" WuDao Gudian ") של סין
ההיסטוריה הארוכה של תרבות סין יצרה מספר תקופות של תרבות ויצירה. מטבע הדברים מהמחול האמנותי - בהבדל מהמחול העממי, לא נותר אותו שפע של עדות חייה ורוקדת. בכל זאת יד של נס תרבותי באה לכאן והביאה לידי-כך שעדות בלתי רגילה הגיעה לידנו והביאה עדויות מרתקות מהריקוד הקלאסי בסין. עדות זו נמצאה במערות דונהאג.
מערות דונהאג (the Dunhuang caves) - נחצבו במדבר גובי (Gobi ) סמוך לנווה המדבר העירוני דונהאג על ידי חסידי בודהא במאה ה - 11 -5. בשנת 1900 המערות התגלו על-ידי נזיר (טאואיסט הדרך, תורתו של קונפוציוס) בשם וואנג יאנלו Yuanlu Wang והדהימו בשפע אוצרותיהם את העולם. המטמון הגדול ביותר שהתגלה עד כה בעולם והוא מכיל אלפי מגילות וגזרי עץ כתובים ומאוירים ביניהם גם אילוסטרציות של ריקודים וציורים שנמצאו על קירות המערות (45 אלף מטר רבועים של ציורי מערות התגלו במכלול של 492 מערות דונהנג).
אוצר תרבותי זה העיד ולימד על יחסי קרבה גדולים בין אמנות המוזיקה והריקוד. דבר נוסף שקשור בריקוד הסיני, על-פי ממצאי המערות בתקופת שושלת טאנג (Tang) היה הבדל בין ריקוד קלאסי ומחול חילוני הבדל שניכר גם בצד המוזיקאלי עליו עמדתי בהרחבה למעלה. גילוי המערות לפני 12 שנים הביא את אנשי דונהנג המתגוררים בקרבת המערות לחפש את שורשי הריקוד שלהם גם עורר גל של אמנים - חוקרי מחול קלאסי שהחלו לייצר מעין שחזורי ריקודים שהתבססו על העדויות המצוירות על הקירות של מערות דונהנג. לא האסתטיקה של הריקוד חדרה אל מלאכתם רק התרשימים שבמגילות... רמזים נוספים ועדויות נאספו משירים עתיקים, מסיפורים וכדי חרס שמלמדים ורומזים על סדרת צעדי ריקוד. הרצון לייצר ריקוד קלאסי ממתווים כללים כאלו או לשחזר את שהתקיים בסין לפחות מאז המאה ה 11 לפנה"ס ולהשלים את החסר בעזרת מוזיקה שנמצאה ושיטת ההתנועעות ויחסי הגומלין בין מרחב הרגשות המוזיקאלי והמחולי ללא הצד הפילוסופי, יצר את מה שמכנים כיום בסין "המחול הדרמתי" WuJu" Minzu"והוא לא מחול קלאסי ואינו מאזכר את המלאכה הקדמונית רק את העתקי הפסלים המיניאטוריים עשויי הפלסטיק ונטולי כוח רוחני שנמכרים לתיירים שמסתובבים ברחובות רומא האיטלקית.
בין הריקודים האלו יצירה בשם "גשם של פרחים" (Flowers of Rain) ו"דרך המשי" Road Silk the - Siluhuayu) ). ב"דרך המשי" מתואר סוחר פרסי שבא לשוקי סין והוא ניצל על ידי צייר מסופת חול.
בריקוד אחר: "ריקוד פיאות פרח-הלוטוס" (Fairies Lotus the of Dance the ) מתוארות עלמות שמסתתרות בתוך עלי הכותרת של פרחי הלוטוס... ריקודים נוספים מתחום זה הם Fantanpipa מחול שמתאר פיאה שמנגנת על פיפה - גיטרה סינית. או "הפרפרים המאוהבים" (Lovers Butterfly The) ו"ריקוד הפנס המכושף;" (Lantern Magic).
מערות דונהנג חושפות מאות עדויות אך רק קרבה אל האסתטיקה והבנת יסודות תנועה וערכיהן האנושיים יוצרים מחול. דוגמא טובה לכך אנו מקבלים ממייסדי האקדמיה הקיסרית ומילדי גן האגס - בוגריה. דוגמא אחרת - חשיבתית מביא האסתטיקון של הריקוד נפתלי עירוני בספרו "המחול הבלתי תלוי" המלמד כיצד אפשר להפוך רעיונות טהורים של תנועה לרגשות רוקדים במחול.
לי לונג'י היה הכוריאוגרף הגדול הראשון. הוא שהלך בדרך זו. לי לונג'י לא הוביל "צעדי מחול" או איורים ומספר עדויות לגבי קיומן של ניעות גוף או פוזיציות בדרכן - כנלמד מקירות המערות של דונהנג ובכמה סטודיאות מסחריים. הוא חיי את חכמת הריקוד, את יצירות המחול הגדולות והכיר את סגנון המחול שהתפתח במשך מאות שנים בסין. לי לונג'י מלמד אותנו כי יצירת מופת היא תהליך של ידע - השכלה רחבה ותבונה שמשתלבים בעשייה בה אמן משכלל ומשפר את מלאכתו, לוקח רעיונות ומוביל אותם אל מרחב מחולי ייחודי, תוסס וקסום ביופיו.
פורסם 16/04/2002
מאת ירון מרגולין