תולדות הבאלט בארה"ב

 
שורשי המחול של אמריקה הצפונית מקורם בתרבות שבטי הנבהו Navaho הסו Sioux והצ'וקטו Choctaw שהתגוררו במה שכיום הוא שטחה של ארה"ב. עלילות המחול היו מבוססות על חיי אינדיאנים ותרבותם: פיסות חיים שנרקמו בתבניות קטנות של מקצבים ותנועות גב ידיים ורגליים, התפתחו והיו למשלי חוכמה בשפת הריקוד. האינדיאנים נתנו באמצעותם ביטוי להלכי רוחם בשעת שמחה, יגון, מלחמה, אבל, לידה ובפולחניהם.
התושבים החדשים שהיגרו לאמריקה לא הטמיעו את תרבות האינדיאנים וריקודיהם. הם דבקו בתרבות משלהם שמקורה בארצות מוצאם. רגשות אגורים בתבניות נצחיות (אינדיאניות) לא הלמו את אופיים. הם ניתקו מהמקורות רבי ההשראה שפגשו באמריקה וחיו בבועה תרבותית .
לפני כמאתיים שנה נוצר סביבם חלל תרבותי. הניתוק מהיוצרים הגדולים שנשארו באירופה היה עוצמתי (בניגוד למהגרים הציונים, לישראל באו מהגרים רבים ובתוכם גם יוצרים דגולים כרינה ניקובה, גרטרוד קראוס, אלזה דובלון ומייה ארבטובה לאמריקה אומנים בסדר גודל זה אז לא היגרו) ואזוטריות מחולית הלכה והתפתחה .
חיי התרבות האינדיאנית נדחקו. מדי פעם באו לאמריקה אמנים דגולים שהגישו לתושבים קונצרטים של מחול. הריקודים לא נטמעו ביבשת החדשה אך יצרו אצל המהגרים תחושת נחיתות אומנותית. הבסיס למחול היה אחר ושונה. היצירה שהצליחו ליצור בכוחות עצמם רק החריפה את תחושת נחיתותם בעיני עצמם. הם הלכו והתבצרו בתוך חיים פוריטאניים שעיקרם - כיבוש רגשות באופן מילולי וגופני.
ביטוי רגש בחיי היומיום וקרבה גופנית התמעטו גם ביטויי גוף באמצעות הריקוד ותנועת גוף חריגה (שנראתה כמיניות פומבית) נפסלה.

הרקדנים המורים שבאו להופיע ביבשת, העבירו מדי פעם שיעורי ריקוד אך שבו לאירופה תוך זמן קצר. גם אם התגלה כשרונם של לומדים צעירים, ללא הבנה ותמיכה מתמדת אי אפשר היה לבטאו ולפתחו. נטייתם של הצעירים לרצות את סביבתם ולקבל מחמאות על פועלם הזיקה להתפתחותם האישית - מקורית, באין מאסטרים ואישי רוח דגולים לחקותם. הצעירים הסתמכו על דברי חבריהם, שהיו רקדנים צעירים כמותם ללא הבנה עמוקה בריקוד. אם נוצר חידוש מחולי הוא שרד זמן קצר ונעלם. לא קמה הנהגה מרכזית לרוקדים שיכלה למשוך אליה את תשומת הלב ממרכז הריקוד שהיה אז באופרה של פריז, ועבר אחר כך אל תיאטרון מרינסקי בסנט פטרסבורג. דרישות הקהל האמריקאי תפשו את מקום ההנהגה. המוני תושבים חסרי הבנה בריקוד ובחכמת הריקוד הסתפקו בתנועה מבדרת. מדי פעם הומצאו צעדי מחול חדשים אשר שולבו במופעי הבידור שנתפרו על-פי אותן דרישות. כזה הוא ריקוד הסטפס שהתפתח ממחולות מהגרים (בעיקר מאירלנד - (Clog Dances, וכן קטעי ריקוד ששולבו במחזות זמר שונים. מאוחר יותר שולבו גם צעדים שמקורם באפריקה, באסיה, באומנויות הלחימה של ברזיל ואפילו בצעדים מריקודיהם של האינדיאנים.

לאחר מלחמת העולם ה - 2 הלכה וגדלה השפעתה של ארה"ב כמעצמה כלכלית וצבאית. החקיקה, המוסר החברתי, זכויות הפרט, תחום התקשורת המתפתח ויחסי הציבור הענפים עוררו התפעמות בעולם הישן והביאו אישים רבים לראות ב"אמריקה" כוח מרכזי בעל הבנה בכל תחום, פרט לתחומי הדת. לרגע היה נדמה לאלפי הרקדנים בעולם שארה"ב הופכת לכוח מרכזי גם בתחום האומנות בכלל והריקוד בפרט. ואכן קם זרם מחול בעל כוח רוחני של ממש (מרתה גרהאם) אך לאכזבת הרקדנים הוא קרס והתאדה כלא היה. נוצרה יריבות בין "חצרות" שלא שיתפו פעולה אומנותית ביניהן. תלמיד שמצא צעד חדש לשלבו בסכמה המוכרת, פרש והקים לו "חצר" מחולית משלו . בהדרגה נעלמו ההבדלים שבין ה"חצרות" הריקודיות והריבוי, במקום שיביא לתחרות מפרה, הפך לחזרה על המוכר. נוצרה אסתטיקה חדשה שהגנה על התהליך ושימרה אותו בבחינת: "הרב-מכר הוא היפה" וכן "אומנות גדולה שורדת" ו "מה שמעורר רושם על הקהל הרחב ביותר הוא הנפוץ יותר וסיכוייו לשרוד גדלים" (פול ולרי).

הנרי הולט
הנרי הולט (Holt Henry), רקדן אנגלי נודע, הגיע בשנת 1735 עם להקת רקדנים שנשאה את שמו לארה"ב והיה לראשון הרקדנים שעשה זאת.. הופעת הריקוד הראשונה שלו התקיימה במושבה צ'רלסטון. רקדניו העלו שלושה ריקודים (באלטים) שונים והקהל ,שכלל "אנשים פוריטנים וקפדנים למדי" כדברי חוקרי מחול אמריקאים, קיבל את הקונצרט הראשון בארה"ב בקרירות. "בהם האשמה לחיסולה של הזדמנות פז שנוצרה ב- 1735 ליסודה של פעילות אומנותית באמריקה", טענו מאוחר יותר חוקרי המחול האמריקאי.שנתיים לאחר מכן, ב- 12 בפברואר 1739 העלתה להקתו של הולט את קונצרט המחול המפורסם שלה בניו-יורק, שכלל את הרלקין ושחרמוצה (Scaramouche and Harlekin ). הריקוד הראשון בניו-יורק היה 'הרלקין ושחרמוצה' Scaramouche and Harlekin (בלונג רום - החדר הארוך Room Long The).

לואי הלם מייסד המחזמר
כ - שנים לאחר מכן הוקמה בפילדלפייה, על-ידי לואי הלם (Hallam Lewis) להקת מחול שהופיעה גם בניו-יורק בין השנים -1796. יצירת הריקוד של הלם למחזה "המנעול' ("Padlock The") כללה פנטומימה תנועתית שתיארה שיכור. "ריקוד השיכור" הזה נחשב לקטע הראשון בתולדות התיאטרון האמריקאי, שכלל שירה על הבמה (1769). משנת 1842 החלו קטעי שירה להיות שכיחים על הבמה ונפתחה הדלת למחזמר.

הרסיטל הראשון באמריקה
בשנת 1751 הועלתה הופעת הסולו הראשונה בניו-יורק. רקדן אלמוני רקד שלוש יצירות ריקודיות: "המחול של הרלקין", "הריקוד של פירו" ו"האיכר השתוי".

פיטרו סודי ריקוד בניו-יורק פילדלפיה וצרלסטון
בשנת 1774 העלה פיטרו סודי (Sodi Pietro ) קונצרט של ריקוד בניו-יורק. סודי, רקדן איטלקי יליד רומא , ממייסדי הבאלט דאקציונה (מחול הפעולה), היה רקדן בעל שם. תחילה רקד בנאפולי משם עבר לככב בלונדון, פריז, ברלין, וינה וונציה. הוא רקד באופרה של פריז בין השנים -752 . לאחר שהות ממושכת בקובן גרדן של לונדון (-1774) יצא פיטרו סודי, עם ביתו הרקדנית, לניו-יורק (1774). הקונצרט אותו העלה כלל ריקוד של ביתו ונערך בחדר הכנסים של משפחת הול (Hull). מניו-יורק המשיכו האב וביתו לפילדלפייה ולצ'רלסטון שם שבו והעלו את ריקודיהם.

לואי ראסל
בשנת 1783 העלה לואיס ראסל, מהאופרה של פריז, את הרסיטל שלו בניו-יורק. שנתיים לאחר מכן ב- 1785 התקיים הקונצרט של ג'ון דורנג בניו-יורק. הרקדנים לא נשארו באמריקה אלא שבו לאירופה לאחר הופעותיהם. חכמת הריקוד שלהם לא הוטמעה במושבה החדשה ושום רקדן חדש לא צמח מפעילותם. המחול נותר בתרדמת ארוכה. בסוף המאה ה - 18 החל המצב להשתנות.

ג'ון דורנג הרקדן האמריקאי הראשון והקרקס
ג'ון דורנג (-1822 Durang John ) יליד ארה"ב (פילדלפייה), הוא הרקדן האמריקאי הראשון. דורנג רקד זמן מה בלהקה הקאמרית של לואי האלם, מייסד המחזמר, (ראה למעלה מייסד המחזמר) ובלהקה נוספת בשם "פלסיד" (ראה להלן).

אלכסנדר ומאם פלסיד
בשנת 1791 העלו זוג הרקדנים אלכסנדר ומאם פלסיד (Mme and Alexandre Placide) הפקת מחול בצ'רלסטון. שנה לאחר מכן הם העלו את ההפקה בניו-יורק. בהופעה זו רקד ג'ון דורנג ,הרקדן האמריקאי הראשון, שהיה חבר בלהקה הקאמרית של זוג הרקדנים, בין השנים -1794.
הרקדן הראשון של המולדת החדשה (דורנג) היה לכוריאוגרף. הפקתו הראשונה הייתה פנטומימה לקרקס שהופיע בפילדלפייה. הריקוד היה קרוב יותר לחכמת האומנות של פול ולרי ("הרב-מכר הוא היפה") מאשר לחכמת הריקוד הרוסית (פוקין-ניז'ינסקי). אחד הקטעים הנודעים ביותר בפנטומימה שיצר היה "The Frodic Country".
ג'ון דורנג יצר גם את הפנטומימה "תערוכת המערב" ו"שחרורו של נער הויסקי פולה" (1797). כל ילדיו של ג'ון דורנג קיבלו חינוך לריקוד ובנו צ'רלס אף המשיך את דרכו.

מאם פלסיד ונובר
דובליה פלסיד נודעה בשם מאם פלסיד (Mme Placide Douvilleir) והייתה לפרימה בלרינה האמריקאית הראשונה שהתפרסמה בארה"ב.
פלסיד השתלמה בריקוד בפריז שם גם פגשה את הרקדן אלכסנדר פלסיד שהיה בן זוגה לריקוד ובעלה.
היא נחשבה לאישה יפה מאוד ובדו-קרב שהתנהל בגללה בין אלכסנדר פלסיד ואחד מזמרי התקופה הראשון ניצח. בעקבות זאת הוא נשא אותה לאישה והשנים יצאו לניו-יורק.
בינואר 1792 הם הופיעו בבאלט בשם 'צייד הציפורים' (בניו-יורק). הם המשיכו לניו-אוריליאנס שם מאם פלסיד רקדה ב'ניו-אורליאנס תיאטר' והעלתה יצירות באלט נודעות מאת נובר (Noverre) ודוברואל (Dauberval). נובר נחשב לאחד הכוריאוגרפים הגדולים בתקופתו וספרו "מכתבים על ריקוד" ,שהתפרסם גם ברוסיה, היווה בסיס לאסתטיקה של הריקוד הדרמטי שהתפתח באירופה. (הספר לא הופיע בארה"ב של אותה תקופה).
שמה של מאם פלסיד יצא לתהילה בארה"ב גם ככוריאוגרפית. ב - 1796 התקימה הופעת הבכורה של ראשון ריקודיה 'אקו ונרקיס'. היא השתתפה במכלול הפקות ריקודיה כולל עיצוב התפאורה והתלבושות נפטרה 1826.

פרנסיסק הוטין - הסטריפטיז הראשון
בשנת 1827 העלתה בניו-יורק פרנסיסק הוטין (Francisque Hutin) את ה"סטייל הצרפתי החדש", מופע ריקוד שהיה מקובל על החברה הנמוכה בצרפת . למופע אין כל תוכן רגשי מיוחד. הרעיון בבסיס המופע הוא עיסוק במיומנויות גופניות פשוטות: נערה מורידה בהדרגה, תוך כדי ריקוד, בגדים שונים לעיני הקהל.
התנועות דומות בכל הקטעים. התפאורה והמוזיקה מוכתבות מאופי הבגדים: הורדת בגדי מלח תלווה בתפאורת גלגל אנייה והמוזיקה תכלול צפירות של אניות הנכנסות לנמל. הורדת בגדי בוקרים תשתלב עם שוט והמוזיקה תכלול צלילי שוט באוויר וקריאות להכנסת הבקר למכלאה. ריקוד הכובסת על פי אותו עקרון יכלול אותן תנועות והיד תחזיק בקרש כביסה ו'בדיג' רשת דייגים...
הסטריפטיז הראשון התקיים בתיאטרון בוורי ומשך קהל רב. חוקרי המחול האמריקאי מתייחסים אליו כאל חלק מתולדות הריקוד של צפון אמריקה ומדגישים את הרקע של הגב' בבאלט קלאסי.

צ'רלס וסטריז
הופעתו ההיסטורית של איש המחול מנפולי צ'רלס וסטריז שהגיע עם אישתו התקיימה בניו-יורק ב 1828
צ'רלס וסטריז נמנה על שושלת המחול האיטלקי שמקורה בפירנצה. מדובר ברקדנים גדולים שיצאו את פלורנץ, השתלמו באופרה של פריז וזכו להצלחה על בימות הריקוד של אירופה.

הסילפידים ומל כלסט
ה'סילפידים' הועלו לראשונה באמריקה בניו-יורק ב 1835 . מל כלסט Mlle Celeste הרקדנית הצרפתייה הנודעת היא שהעלתה אותם על הבימה.

משפחת הזרד ובית המחול הראשון באמריקה
באותה שנה בה הועלו הסילפידים בניו-יורק ( 1835) התיישבו בפילדלפייה זוג הרקדנים, חברי להקת הבאלט של האופרה בפריז, פול הזרד ( Hazard. H Paul) ואישתו. השניים פתחו בשנת 1835 לערך את בית המחול הראשון שנשא את שמם : School Hazard The. בית-המחול הזרד ינק את השראתו מהמחול של האופרה בפריז שהייתה באותה תקופה בירת הריקוד בעולם. שם נוצרה חכמת הריקוד הראשונה ושם פעלו גדולי היוצרים שהעמידו רקדנים מחוננים. חלק מהרקדנים כמו ג'ורג' ושינגטון סמיט (Smith Washington George) מארי אן לי ((Lee Ann Mary בת לשושלת קרקס (ראה להלן) ואוגוסטה מייווד (Maywood Augusta) (ראה להלן) התפרסמו מאד.

פאני אלסלר, ג'וליה טרנבול ו ג'ורג' ושינגטון סמיט
בראשית שנות ה- 40 כבשה בסערה את ניו יורק ובשנת 1825 את נאפולי, הרקדנית האוסטרית פאני אלסלר (Elssler), בהופעה רבת עוצמה ורגש. (טגליוני הגדולה שצפתה בהופעת הריקוד שלה, לא פסקה מלקנא בה ובקרירה המטאורית שלה). הסולו "Cachuca", למוזיקה מאת קורלי, היה לסנסציה.
טאופיל גוטיה (המשורר הצרפתי ומבקר הריקוד) שהעריץ אותה כינה אותה בשם הרקדנית הפגאנית בהשוואה לטגליוני שאותה אהב אהבת נפש וכינה: "רקדנית נוצרייה".
בשנת 1839 יצאה פאני אלסלר עם ריקוד באלט חדש - "הצועניה" שהיה להצלחה נוספת שלה. לאחר מסע ומתן ארוך היא יצאה בשנת 1840 לארה"ב וכבשה את ניו-יורק. שם העלתה את הבאלט "ג'יזל" כשלצידה רקדן יליד אמריקה , ג'ורג' ושינגטון סמיט, לימים אלברכט האמריקאי הראשון (שאלת חובה במבחני מחול בניו-יורק: מי היה אלברכט הראשון באמריקה? ושינגטון סמיט היא התשובה הנכונה...) והרקדנית ג'וליה טרנבול (Turnbull Julia). טרנבול וושינגטון סמיט היו לרקדנים הנודעים באמריקה של אותה תקופה.
בן זוגה הקבוע (באירופה) של אלסלר, ג'ימס סילויאן ( Sylvian James) התפעל פחות מהרקדנים האמריקאים . לטענתו, גם אם הם השתכללו בבית מחול צרפתי היו למעשה מנותקים לחלוטין מהאומנות עצמה שרחשה באופרה של פריז. מכל מקום בג'ורג' ושינגטון ראה הרקדן הגדול ג'ימס סילויאן לא יותר מבול עץ רוקד וכלל לא אהב את העובדה (אם לאמור זאת באופן עדין) שהוא נאלץ ללמד אותו ואת שאר רקדני להקתה של אלסלר האמריקאית, טכניקה בסיסית של באלט כדי שירקדו לצידה של אחת מהרקדניות הגדולות של התקופה ועוד ב"ג'יזל".
אנקדוטה נוספת השייכת למסעה של אלסלר לאמריקה הצפונית קשורה במלח אמריקאי שניסה לתקוף ולשדוד אותה. אלסלר לא נבהלה ממנו ותקפה אותו בחזרה, התקפה שגרמה למותו של המסכן.

מארי אן ליי
מארי אן ליי סיימה את הזרד - בית המחול האמריקאי הראשון.
ב - 1844 יצאה ליי לפריז כדי להרחיב את ידיעותיה בבאלט. שם היא למדה אצל גדולי המורים של התקופה ורקדה אצל ז'אן קורלי ואפילו אצל ז'יל פרו. את הבאלט של פרו ג'יזל היא למדה באופן אישי משרלוטה גריסי ואת Danube du Fille La ממרי טגליוני (Taglioni Marie).
בשנת 1845 שבה מארי אן לארה"ב וייסדה קבוצת מחול קאמרי עם ידידה הרקדן ג'ורג' וושינגטון סמיט. להקתם יצאה למסע הופעות בן שנתיים ברחבי ארה"ב. בתוכניתם היה הריקוד "ג'יזל". בין חברי הלהקה השתתף גם אנריקו צקטי הצעיר (Cecchetti Enrico). "ג'יזל" של מארי אן וושינגטון סמיט נחשבת להפקה הראשונה של רקדנים אמריקאים לבאלט של פרו ג'יזל. מארי אן ליי פרשה מהריקוד לאחר מסע ההופעות. ידידה הרקדן וושינגטון סמיט המשיך לרקוד לצד לולה מונטז (Montez Lola). הוא יצר ריקודים ולימד מחול.

אוגוסטה מייווד הרקדנית האמריקאית הראשונה שכבשה את אירופה
אוגוסטה מייווד בוגרת נוספת של בית-המחול הזרד היא הגדולה שבין הרקדניות שלמדו במקום. את לימודי הריקוד שלה (עם פול הזרד) החלה בהיותה בת 10 וכבר בגיל 12 הופיעה כרקדנית לכל דבר. אוגוסטה רקדה בצפון אמריקה לצידה של מארי אן ב"נערה מקשמיר" (Cashmere of Maid The) . בניו-יורק היא רקדה בתפקיד זלציה מתוך "יעלות-חן הרריות " ( Sylph Mountain The in Zelica ), גרסה אמריקאית ל'לסילפידות". בשנת 1838 עברה אוגוסטה לפריז והשתלמה אצל קורלי ומזילר (Maziler Joseph) .
בשנת 1839 התקיימה הופעת הבכורה שלה באירופה. היא כבשה את הקהל שם שהעריצה כרקדנית אירופאית לכל דבר. תחילה היא רקדה באופרה של פריז (1838) דואט בשם "Boiteux Diable Le" לצד הרקדן שארל מבילה ( Mabille Charles) וזכתה בביקורות נלהבות במיוחד. אוגוסטה מייווד עוררה תשומת לב בשל יופייה הרב וכישוריה האדירים. הקפיצה הפראית שלה הדהימה את המבקרים ונרשמה בדפי ההיסטוריה של הריקוד.
לאוגוסטה מלאו רק 14 שנים כשכבשה לראשונה את פריז. גם בן זוגה לריקוד (באופרה של פריז), שארל מבילה, לא היה אדיש ליופייה ולכשרונה. האהבה הייתה כה מרכזית בחייה של אוגוסטה, שהיא תכננה לברוח ולהתחתן עם בחיר ליבה באנגליה. התוכנית הנועזת נכשלה מאחר שלקטינה לא היה עדיין דרכון. היא נאלצה לשוב אל בית הוריה ולהתחנן שיאשרו לה להינשא עם אהובה. בסופו של דבר ואחרי מאבקים לא פשוטים אושר להם הדבר והשניים התחתנו כשהרקדנית הכשרונית והמאוהבת בת 14 בלבד...
הרקדנים הנשואים עזבו את האופרה של פריז לטובת מרסיי ושם הביאו בת לעולם.
אוגוסטה מייווד הייתה פראית בריקודיה ובאהבתה. היא התאהבה מחוץ למסגרת נישואיה והרתה. גם הפעם האהבה הביאה עליה רעיונות בריחה. היא עזבה את בעלה הרקדן שארל מבילה ואת ביתה הקטנה והלכה אחר בחיר ליבה החדש. המחול המשיך להפגיש בינה ובין שארל והשניים הופיעו בהצלחה רבה, במשך שלוש שנים, בוינה.
בשנת 1848 עברה הרקדנית למילאנו לאחר שהרתה למאהב חדש. במילנו השתלמה הפמניסטית הרוקדת אצל באלסיס וקיבלה תפקיד של רקדנית ראשית בלה סקאלה לצידה של הגדולה שברקדניות התקופה, וידידה אישית, פאני אלסר.
בשנת 1864, עם הופעתה בבאלט "Gauthier Rita", הגיעה הצלחתה של אוגוסטה מייווד לשלב חדש. היא פתחה בית מחול משלה בוינה לצד בעלה השני Carlo Gardini ,איתו התחתנה לאחר מותו של מבילה בשנת 1858. את שנותיה האחרונות היא נפטרה בגיל 51 מאבעבועות שחורות. רק בשנת 1935 הצליחה רקדנית אמריקאית נוספת להגיע להישגי אוגוסטה., הייתה זו נטליה גולנר (Nana Gollner) שהתקבלה בשנת 1935 ללהקת הבלה רוס.

הנוכל השחור
ב 1866 השיטה האמריקאית שהוזכרה בפתיח החלה להשתרש. הוקמה אז הפקת התיאטרון הגרנדיוזית 'הנוכל השחור' "(The Black Crook)" שכללה קטעי שירה וריקודי קבוצות. הנוכל השחור נחשב להפקה המייסדת של המחזמר האמריקאי. ה'נוכל השחור' הכשיר במהירות רבה עשרות רקדניות. הרקדניות שהופיעו בנוכל השחור חשו בביטחון עצמי כה רב (בשל אהדת הקהל) וכשהן פרשו מההפקה הן הקימו בזו אחר זו עשרות בתי מחול שהכשירו מאות רקדנים להפקות ראוה דומות.
רקדנים אלו לא ידעו מה הוא כוח רוחני מלכד גם לא יצרו לאורו ב'נוכל השחור' והכשירו את הקרקע לאין-ספור הפקות של מחול מבדר נטול ליבה שמחפש במקום רעיון מרכזי תשומת לב למעטפת - רשמים חזותיים.

לואי פולר
ב 1886 הובאו לאקדמיה למוזיקה שבניו-יורק על ידי לואי פולר Fuller Loie ניצניו הראשונים של ריקוד אמריקאי חדש. לא עוד צעדי מחול בסגנון חדש ששולבו בשבלונות מקובעות וקבועות מראש לטעם הקהל אלא באלט מודרני של ממש. אפקט אדיר שהלך והתגבש ליצירה של ממש ארבע שנים מאוחר יותר ( ב 1890).
ב 1890 יצרה לואי פולר את הריקוד שלה 'סרפנטין דאנס' Dance Serpentin והאפקט רב הרושם שלה בתוכו. לואי פולר אמנם לא רכשה מעולם שום חינוך לריקוד. היא גם לא ידעה בעצמה לרקוד אבל היא הצליחה מאוד. פולר עמדה על הבמה ונפנפה בידיה. בדי משי ענקים שזזו באוויר רקדו לקול תשואות הקהל, לימים ראשית המחול המודרני של אמריקה - נוצרה באמריקה חכמת ריקוד שתאמה את הפילוסופיה של פול ולרי (הרב-מכר הוא היפה), תורת מחול חדשה לפיה גם בד משי הוא סולן פרטנר לריקוד, בפרט אם מחזיקה בו נערה אמריקאית חסרת השכלה וידע.

פולר יצאה למסע הופעות בו רקדו אומני המשי שהתחבבו עליה ועל קהלים רבים גם במרכז אירופה.
ב 1900 נבנה במיוחד בשבילה תיאטרון בפריז בו הוקמה תאורה מיוחדת שהגבירה את עוצמת הרושם של בדי המשי האלו. בשלב זה פרטנר חדש נמצא להם: מקלות עץ ארוכים שהבדים נקשרו אליהם. כך הורחב מנעד הביטוי האמריקאי החדש של אמני המשי, גזרי העץ וקרני האור שהיו לרב מכר.
באופן מעשי האימפרוביזציה שלה התבססה על ערפול ואי נקיטת עמדה כלשהי. בין הקטעים הנודעים שלה: 'סרפנטין דאנס', 'הפרפר', 'מחול האש' ו'ריקוד שמח'. למרות שפולר הגיעה לקהלים רבים, נראה שהפילוסופיה של פול ולרי נכשלה - דבר לא שרד מאומנותה.

ריקודי בטן
בסוף המאה ה - 19 התקיימה בארה"ב תערוכה שהציגה עבודות מהמזרח. חלק מהתערוכה היה מופע של שתי רקדניות, אחיות ממצרים. רקדניות מסורתיות. הרושם שהאפשרויות הגלומות בריקודיהן השאירו על אומני ארה"ב היה כה גדול עד שהם החלו לעסוק באוריינטליזים.
ההתרשמות הייתה מבוססת על צפייה חד-פעמת ונטולת השכלה. בין הבולטים שביניהם הרקדנית רות סנט דניס (יש הגורסים שגם איזודורה דונקן ביניהם) ותעשיית הקולנוע.
הטכניקה המיוחדת, לא נלמדה, הריקוד היה פרימיטיבי, מאוד כללי והתבסס על הרושם שהשאירו האחיות ממצרים. היה זה משהוא כאילו מזרחי, אבל בהדרגה, בעיקר במחצית המאה ה - 20 , בשנות ה - 40 - 30 החלו רקדניות מצריות גדולות באמת להופיע בסרטים ולשנות את פני הדברים.

איזודורה דונקן
בשנת 1896 התקיימה בארה"ב הופעת הבכורה של איזודורה דונקן. איזודורה דונקן נולדה ב - 26במאי 1877 בסאן פרנציסקו. כבר לאחר כמה שיעורי מחול היא החלה לעצב את האסתטיקה המחולית של אמריקה. חכמת הריקוד שלה הביאה לתפיסת עולם חדשה. לשיטתה קיימים שני יסודות מרכזיים: האחד מורד ושורשיו נעוצים בהתנגדות נחרצת לבאלט הקלאסי שאותו כלל לא הכירה ובעיקר לאפיונים שלו כגון נעליים ובגדי באלט צמודים. (איזודורה דונקן החלה לרקוד החיצוניים
יחפה ולגופה לבשה טוניקות אווריריות בסגנון יווני עתיק כניגוד לתלבושת של הבאלט הקלאסי). השני, פחות מרדני ורציני יותר, הייתה שאיפתה להחיות מחדש את האסתטיקה היוונית העתיקה. גם אם הייתה בורות רבה (דבר טבעי בהעדר תשתית חשיבתית וחכמת ריקוד) שאיפתה לתנועות המביעות רגש ולתיאום עם מהלכים מוזיקאליים הייתה חידוש רב השראה. בפועל הייתה מחשבתה בתחום זה קרובה לתפיסתו של ניז'ינסקי ולכן אינה נחשבת ליצירת זרם תודעה חדש במחול. מכל מקום גישתה למוזיקה רצינית הייתה דבר נועז ותאמה את תפיסתם של ניז'ינסקי-פוקין. (פורסמה בחמשת העקרונות של פוקין ובראיון עיתונאי עם ואסלב ניז'ינסקי). דרישתה לפורקן מיידי, אימפולסיבי ו"חופשי",כדבריה ,של דחפים ראשוניים בלתי מעוצבים, הייתה אולי פמיניסטית אבל בהחלט גרוטסקית ורחוקה מהובלה הדרגתית ומתפתחת של רגשות. התפרצות רגשות הולמת ריקוד אמיתי אך התפתחות הרגשות היא העיקר ולזאת נחוץ גם שיקול דעת וחכמת ריקוד. שילובם של אלה הופך ריקוד לאומנות.
דחפים בלתי מעובדים אלה קוממו את ניז'ינסקי (לא את פוקין) שהיה מסוגל לעבוד במשך שנה על 12 דקות של מחול, כדי לתעל בדייקנות את הדחפים הרגשיים אל חלל הריקוד והמוזיקה . (ראה ביצירת המופת "אחר-הצהריים של הפאון"). למרות כל הנכתב, איזודורה דונקן הייתה רקדנית מיוחדת, נשית מאד, כריזמתית, יצירתית, אוטנטית וחושבת שיצרה דבר חדש רב השראה .
הופעת הבכורה שלה, שהתקיימה בניו יורק בשנת 1896, לא עשתה כל רושם על הקהל הפרובינציאלי של ארה"ב. מאחר ולא זכתה לתהילה עזבה באותה שנה ללונדון. בלונדון החלה לתת קונצרטים של ריקוד בבתים פרטיים ובגלריות לאומנות.
הרסיטל הראשון שלה בפריס התקיים בשנת 1900, לגרמניה הגיעה בחברת כמה מרקדניותיה של לואי פולר, בבודפשט היא רקדה בשנת 1902 ובשנת 1903 באה עם כל בני משפחתה להימטוס שביוון שם בנו את ביתם.
בשנת 1904 התקיים סיור המחול הראשון של איזודורה ברוסיה .פוקין אמנם התרשם ממנה עמוקות אך בעיני ניז'ינסקי שמה נמשל לדבר נחות. אם רצה לגנות ריקוד או רקדן נהג לאמר: "זה ממשפחתה של איזודורה דונקאן" או "זו עוד איזודורה דונקן אחת".
בשנת 1905 פתחה איזודורה דונקן את בית המחול שלה בברלין, ביחד עם אחותה אליזבט. החל משנת 1908 הייתה לרקדנית נערצת שהופיעה בכל אירופה. בכל מקום אליו הלכה פגשה במעריציה הנלהבים בדומה לשהתרחש עם הכוכב המקביל לה בתחום הריקוד ואסלב ניז'ינסקי.
מעודדת מהצלחה זו שבה בשנת 1908 לארה"ב ונתנה קונצרט עם הפרימה בלרינה הבריטית הגדולה ג'יין (ראה להלן). לרוע מזלה התקבלו מחולותיה גם הפעם בקרירות רבה, באדישות ובחוסר עניין . קבלת פנים זאת החזירה אותה מיד לאירופה שם ערכה מסע הופעות. איזודורה דונקן הקימה בית-מחול נוסף והפעם ברוסיה (-1922). בית מחול זה לא שרד מסיבות מוסריות.
איזודורה דונקן הייתה לרקדנית האמריקאית השניה (אחרי אוגוסטה מייווד) שכבשה את אירופה. דונקן דמתה בחיי האהבה שלה לאוגוסטה מייווד. היא ניהלה רומנים, שזכו לסיקור נרחב, עם שלושה גברים מפורסמים ביניהם המשורר הרוסי אשנין.

רות סנט דניס
בשנת 1906 התקיימה הופעת הריקוד הראשונה של רות סנט דניס, המכונה אם המחול המודרני בארה"ב.. שמה המקורי היה רות דניס. התוספת "סנט" נועדה לצרכי הבמה.
הופעת הריקוד הראשונה שלה כללה את הריקודים: "רדה" ( Radha) ו"מחול חמשת החושים" (Senses Five) למוזיקה מאת דליב.
רות סנט דניס נולדה בניו-גרסי בשנת 1879 ונפטרה בשנת 1968. התעניינותה בתיאטרון ובמחול הביאה אותה להשתתף, בראשית דרכה, בקומדיות מוסיקליות ובמופעי בודביל (Vaudeville). תחילה למדה מחול חברתי ופנטומימה אצל אימה ואחר כך המשיכה ללמוד ריקוד אצל בונפנטי אפרד (Appear Bonfanti) בניו-יורק. בכרזת פרסומת לסיגריות שהייתה תלויה ברחוב בעיר נגלה לה האל המצרי איסיס. ממנו קבלה את השראתה ליצירת המחול ה"מצרי" הראשון שלה בשנת 1904. שנתיים אחר-כך יצאה בהופעת הריקוד הראשונה שלה. באותה שנה החלה בלימודי אומנות הינדית ופילוסופיה של המזרח הרחוק והופיעה בריקוד נוסף, "הקוברה והקטורת'", שהתווספו לרסיטל שלה ( The and Cobra The Incense).
עם רסיטל זה יצאה רות סנט דניס לאירופה, למסע הופעות מוצלח מאוד, שארך שלוש שנים. שיאו של המסע היה בברלין ובוינה. בתקופה זו יצרה גם את "נאץ והיוגי" ("ogi and Nautch The).
בשנת 1909 יצאה סנט דניס למסע הופעות נרחב באמריקה. לכבוד מסע זה היא יצרה את "אג'יפתה" (Egypta). בשנת 1913 יצרה את הבאלט היפני הראשון שלה "-O" , שכלל טקסט מדובר.
בשנת 1914 נישאה לבן זוגה למחול ואבי המחול האמריקאי טד שון ושנה לאחר מכן הקימו השניים בלוס אנג'לס את בית הספר ולהקת המחול דניסשון (company and school Denishawn). (ראה להלן).

דאם ג'יין אדליין
מסורת הבאת מופעי הריקוד הגדולים מאירופה נמשכה ובשנת 1907 הגיעה לארה"ב דאם ג'יין אדליין (Adeline Genee Dame). היא נחשבה באותה תקופה לרקדנית הגדולה של האימפריה הבריטית.
דאם ג'יין אדליין החלה להופיע בגיל 10 (באוסלו) והצטיינה בתפקיד סנילדה מ"קופליה". לאחר מסע הופעותיה, שהיה מסע הופעות ראשון מתוך שרשרת מסעי מחול שלה בצפון אמריקה, שבה לאירופה.
בשנת 1908 שבה בשנית לארה"ב שם כללה הופעת הבכורה שלה את הרקדנית איזודורה דונקן (Duncan Isadora) שעלתה בשנית על הבמה בארה"ב. (דה ג'יין ת'יאטר שבאיסט גרינסטד בלונדון קרוי על שמה של אדליין).

מוד אלן הרקדנית היחפה מס' 2
ב 1910 התקיימה בארה"ב הופעת הבכורה של מוד אלן (Moude Allan) . אלן (ילידת קנדה) חלמה להיות מוזיקאית והחלה ללמוד ריקוד בסאן פרנציסקו. היא המשיכה והשתלמה בוינה וברלין. חלומה, בדומה לזה של איזודורה דונקן, היה להחיות את הריקוד היווני העתיק לצלילי מוזיקה רצינית. גם היא רקדה יחפה.
ב 1903 התקיימה הופעת המחול הראשונה שלה בוינה. היא רקדה מחול בשם 'חזון של שולמית' למוזיקה מאת ריכרד שטראוס. הריקוד היה להצלחה בינלאומית אדירה ומוד אלן העלתה אותו שוב ושוב בלונדון, מוסקבה, סנט פטרסבורג ובארה"ב גם בהודו, אוסטרליה, סין ומצרים.
אלן יצרה ריקודים נוספים ביניהם פרגינט למוזיקה מאת גריג, גם ריקודים למוזיקה מאת שטראוס (הדנובה הכחולה), רובינשטיין (ואלס קפריץ) ומארש האבל מאת שופן. לאחר שפרשה מהבמה הקדישה עצמה להוראת ריקוד (באנגליה) ופרסמה אוטוביוגרפיה.

הרוסים באים
בשנת 1910 התקיימה בארה"ב הופעת הבכורה של אנה פבלובה ושש שנים מאוחר יותר התקיימה הופעתו ההיסטורית של הבלה רוס, בניהולו האומנותי של סרגי דיאגילב, בסנטורי תיאטר. בתוכנית הלהקה הייתה הופעת בכורה של "טיל אוילינשפיגיל", יצירת המופת של ואסלב ניז'ינסקי.
ההפקה הדהימה את תושבי היבשת החדשה. בהשוואה למתרחש בבית המחול הרוסי (מרינסקי שבסנט פטרסבורג ממנו צמחה להקתו של דיאגילב ה'בלה רוס') באותה תקופה בארה"ב הריקוד היה בחיתוליו. תחושת הנחיתות שהייתה נחלתם של האמריקאים כלפי מרכז אירופה בהתחלת דרכו של הריקוד שלהם גדלה והתעצמה והייתה מעתה גם כלפי חכמת הריקוד של רוסיה.

טד שון
ב 1912 ייסד טד שון את להקת הריקוד שלו בלוס אנג'לס. עם להקתו זו הוא יצא לסיבוב הופעות מוצלח ובהמשכו הקים אולפן לריקוד.במסעו לניו-יורק פגש ברות סנט דניס תחילה הוא שימש לה בן זוג בריקוד וב 1914 השניים נישאו.

דניסשון
בשנת 1915 נוסד בית המחול של רות סנט דניס ובעלה הרקדן טד שון St Ruth). Shawn Ted and Denis) דניסשון (Danushawn) בלוס אנג'לס. היה זה בית המחול הראשון בארה"ב שהתבסס על חכמת חיים ולא רק על פיתוח מיומנויות גופניות או סדרת צעדי ריקוד בסגנונות שונים.
רות סנט דניס ראתה בריקוד דרך חיים רוחנית ובהשראת הפילוסופיה של המזרח הבדילה בין ריקוד ובין פעולות שמבטאות מיומנות גופנית (עליה מתבססת תרבות הקרקס והבידור שהשתרשה עמוקות באמריקה). בית המחול שלהם סלד מהרדידות של הריקוד בארה"ב וחינך לעמקות רוחנית. השניים חינכו את תלמידיהם, באמצעות הריקוד אותו יצרו, להתמודדות עם הרגשות העמוקים המובעים במחול. בין המחולות הנודעים שלהם מתקופה זו: "מחול פגאני ממצריים, יוון והודו" (1916) ו"אורפאוס ואורידיקי" (1918) למוזיקה מאת גלוק.
בבית מחול זה הוכשרו שלושה ממייסדי הבאלט המודרני של ארה"ב: מרתה גראהם (Graham Martha), דוריס המפרי (Hamphrey Doris), וצ'רלס וידמאן (Charles Weidman).
להקתם, שזכתה להכרה אמריקאית ובינלאומית, הופיעה עד לשנת 1931. עד מהרה נפתחו ל"דניסון" סניפים בכל רחבי ארה"ב. במשך כמה שנים ניהל את הצד המוזיקלי ב"דניסשון" לואי הורסט שהתפרסם כיועצה המוזיקלי של גראהם.

תלמידי הדניסשון דוריס המפרי, צ'רלס ווידמאן ומרתה גראהם
בשנת 1926 התקיים בניו יורק הרסיטל הראשון של מרתה גראהם ושנה לאחר מכן הקימה את בית המחול שלה, שהיה בית ספר לבאלט מודרני ממנו יצאו מורים ללמד את שיטתה ברחבי העולם. בין בוגרי בית המחול הנודע נמנים שני גדולי היוצרים האמריקאים של אמצע המאה העשרים: אנה סוקולוב ומרס קנינגהם.
בשנת 1928 התקיימה הופעת הבכורה של להקתם של דוריס המפרי וצ'רלס ווידמאן מבוגרי הדניסשון. (דוריס המפרי נולדה באוק פארק בשנת 1895. היא החלה את לימודי הריקוד שלה בשיקאגו ,אצל פרנסיס פרקר (Parker). בשנת 1913 הצטרפה ללהקת דניסשון ממנה פרשה כשהקימה את להקתה בשיתוף עם ווידמאן).

בשנת 1929 התקיימו מספר אירועי מחול חשובים בארה"ב: הופעת הבכורה של יצירת המופת מאת דוריס המפרי ובביצוע להקתה, "אריה במיתר סול", בכורה למחול של גראהם ובואו של מיכו איטו (ראה להלן).
הלהקה של המפרי הופיעה עד שנת 1945, שנה בה פרשה מהופעות והמשיכה ליצור ריקודים ללהקתו של חוסה לימון.

מיכו איטו
בשנת 1929 הגיע מיכיו איטו לניו-יורק. ופעל בה עד Michio Ito 1942. איטו והתרשם עמוקות מניז'ינסקי מצד אחד ומדונקן מצד שני (1911). הוא למד בהילרוי אצל ז'אק דלקרוז -1912.
ב 1915 הייתה הופעת הבכורה המרשימה שלו בקוליסאום של לונדון. לאחר מכן (כאמור למעלה) יצא לניו-יורק ממנה עבר ללוס אנג'לס (1942 - 1929) כאן פגש אותו לסטר הורטון (ראה להלן). אחרי המלחמה העולמית בה נוצחה יפן על ידי ארה"ב שב איטו לטוקיו. היה הראשון שהצליח לשלב בין המזרח למערב בריקוד.

הניו-יורק סיטי באלט וה ABT.
ב 1933 פגש לינקולן קירשטיין Kirstein Lincoln את ג'ורג' בלנשין (בוגר הואגנובה ורקדן בבלה רוס של דיאגילב) והזמינו לייסד את בית המחול שלהם בניו יורק וב - 1934 הוקמה להקת האמריקאן באלט של השניים (לימים הניו-יורק סיטי באלט).
ב 11 בינואר 1940 התקיימה ברדיו סיטי הופעת הבכורה של האמריקאן דאנס תיאטר (Theatre Ballet American ABT).

לסטר הורטון
בשנת 1934 נוסדה בצפון אחת מלהקות המחול הבודדות שהייתה גם מקורית. במרכזה עמד לסטר הורטון.
לסטר הורטון (-1953), נולד באינדיאנה והתעניין בבאלט, תיאטרון ומחולות הפולחן של האינדיאניים. הפולחנים והריקודים האינדיאנים שפגש באזור מגוריו שב- -mid ריתקו אותו ושמשו לו כהשראה. דבר כזה לא התרחש עד אז בארה"ב אצל שום יוצר.
לסטר הורטון יצר טכניקה חדשה לאימון הרקדן ששרדה עד היום ונחשבת למיוחדת במינה. (ולא הטכניקה של גראהם). להקתו של אלוין איילי, תלמידו של לסטר, מתבססת עליה באימון רקדניה הנחשבים לבעלי יכולת טכנית גבוהה במיוחד.
הורטון למד ריקוד אצל הרקדן המהולל אדולף בולם (Bolm). בשנת 1928 עבר ללוס אנג'לס הוא התקבל ללהקתו של הרקדן היפני מיכו איטו (to Michio) שהשפיע רבות על התפתחותו של הורטון כיוצר עצמאי.
הורטון הכיר אצל איטו את תרבות המחול האקזוטית, את המחול האורינטאלי המצרי את התנוחה רבת הכוח הפנימי, ואת חשיבותם של הפרטים והדקויות שבמהלך שטף התנועה הכללי (בהשפעת תיאטרון ה"קאבוקי" וה"נו").
בשנת 1934 הקים לסטר הורטון את להקתו שהופיעה במרכזי הפשע של הוליווד. היא זכתה להצלחה רבה ויצאה למסע הופעות ברחבי ארה"ב שכלל את ניו-יורק. בשנות ה- 40 נכנע גם לסטר הורטון ויצר סדרה של מחולות ראווה. היו אלה ריקודים בסגנון מזרחי, מיוזיקאלס נמברס, שיצר למופעי קברט ולסרטים. רקדני להקתו היו שחורי עור ובעלי רקע כלכלי נמוך מאד. בין הגדולים שביניהם: אלוין איילי (Ailey Alvin), ג'נט קולינס (Collins Janet), ג'ויס טריסלר (Trisler Joyce), ג'מס מיטשל Mitchell James)) , בלה לויצ'קי Lewitzky Bella)) , ארתור מיכאל, (Mitchell Arthur) וג'מס טרוט (Truitte). בשנת 1948 ייסד בלוס אנג'לס תיאטרון מחול משלו יחד עם לויצקי (Lewitzky) והקרן לפיתוח טכניקת המחול שהשניים הקימו .

הלהקות הגדולות מאירופה באות
בשנת 1949 התקיים הביקור ראשון של הרויאל באלט ובשנת 1956 הביקור הראשון של הבולשוי (בניו-יורק).

מסעה של גראהם לעולם
בשנת 1950 יצאה להקתה של מרתה גראהם למסע הופעות באירופה במזרח הקרוב והרחוק. (ב 1931 התקיימה הבכורה של יצירתה פרימיטיב מיסטריס ו'האמריקן דוקיומנט של גראהם הועלה ב 1938 למוזיקה מאת ריי גרין. יצירתה של גראהם 'דרימס' חלומות לבת-שבע נוצרה בשנת 1974 למוזיקה מאת מורדכאי סטר.)

הקירוב בא לאמריקה
בשנת 1961 התקיים ביקורו הראשון של הקירוב בניו-יורק. הכוכבים סרגייב ודודינסקייה, זוג הרקדנים המובילים בקירוב הובילו את המסע אל הצלחתו הגדולה. הלהקה שהובילה את התפתחות הריקוד אל שיאיו שניכרים בבאלטים: 'היפיפיה הנרדמת', 'אגם הברבורים', 'דון קישוט' והכשירה את גדולי הרקדנים: ואגנובה, ליפר, פבלובה, קרסבינה, בולם, ניז'ינסקי, אולנובה, טימופייבה, מקרובה, סמיונוב, נורייב, ברישניקוב ופאנוב הדהימה בכישוריה את הקהל של צפון אמריקה.

הצליבה הגדולה של חכמת המחול הקטנה: הג'ודסונים
בשנת 1962 הוקם המוסד הניו-יורקי ג'ודסון לאמנות ניסיונית שהיווה את הקרקע למה שמכונה כיום המחול העכשווי ושמו הקודם היה "פוסט מודרניזים" שם המוסד, כאמור היה ג'דסון (Rainer s'York New Theater Dance Judson ). מדובר בפעילות במתחם כנסיתי, בכיכר וושינגטון שבניו - יורק בו הג'ודסונים העלו מיצירותיהם הכוריאוגרפיות Memorial Judson the Village Greenwich in Square Washington on Church.) בין הג'ודסונים מונים את לוצ'ינדה צילדס (Childs Lucinda ), איבון ריור (Gordon (Yvonne , סימונה פרוטי (Forti Simone ) גם להקת טריסה בראון ( Brown Trisha) ודוד גורדון שייכים לבאי המתחם והנודע שבחבורה סטיב פקסטון (Paxton Steve ) (לסיפורה של התקופה ראה בכתבה "הרקדן הגדול מיכאיל ברישניקוב ב"עץ אלון לבן". )

המחול האיטלקי התהווה ועבר לצרפת בה הוא התפתח עד שעבר לרוסיה ונגע בהשראה הגדולה. במעברו לאמריקה, ראשיתו נקשרה ברקדני אירופה שבאו בזה אחר זה אל היבשת החדשה עם אומנותם והציגוה למכירה. בהמשך באו רקדנים גם ממקומות אחרים כולל יפן (איטו). הריקוד לא התעלה אל שלב נוסף בצפון.
התבניות הכוריאוגרפיות הנועזות ביותר שנוצרו על-ידי המפרי (שאמרה: 'הסימטריה היא האסתטיקה של הטיפשים') דמו לאלו של ואסלב ניז'ינסקי וליבת הריקוד של גראהם דמתה יותר לזו של סנט ליאון - (יוצר באלט האופי הראשון 'קופליה') גם היחס למוזיקה רצינית של דונקן היה דומה לזה של פוקין והקשב המוזיקאלי של דניסשון, המפרי וגראהם היה כמעט זהה לזה של ניז'ינסקי (דלקרוז) ב'פולחן האביב' וברוניסלבה ניז'ינסקה ב'עופרים'. בולטת תנועה יחסית אפס (אוניסונו) שפוקין אמנם פרץ כבר ביצירת המופת שלו 'רוח הורד' אבל התנועה היחסית נסוגה (ב'אחה"צ של פאון' ]הלהקה באוניסונו[ גם ב 'פולחן האביב' ובמחולות המאוחרים של ה'בלה רוס' כולל אלו שנוצרו על-ידי בלנשין אין תנועה יחסית ולכן גם לא נוצר חלל מחולי).
תודעה לתנועה היחסית בריקוד זכתה להכרה רק מאוחר יותר ב 'מחול הבלתי תלוי' מאת נפתלי עירוני.
'המחול הבלתי תלוי' הוא למעשה הספר הראשון שמאגד בתוכו את חוכמת הריקוד. הספר מרחיב את חכמת הריקוד הרוסי. ומחברו מדגיש ומפתח לאורכו את ליבת הריקוד. הספר מעצב את הרעיון הריקודי שכולל גם מרחב תנועי מוזיקאלי תואם לאומנות הריקוד ומדגיש את העובדה שהריקוד הוא אומנות של תנועה והתנועה ביסודה. הרעיון המרכזי של הריקוד של עירוני מניע מכלול שלם וכולל בריקוד רק אלמנטים תנועתיים, אפילו הרגשות נעים כאן בתנועה יחסית. נראה שהעדר מרכז אומנותי בעל כוח משיכה רוחני דוגמת האופרה של פריז ובהמשך מרינסקי (הקירוב באלט) שבסנט פטרסבורג השאיר את חותמו על ההתפתחות הריקודית בצפון והשפיע על כך שלא התפתח גם מרכז רעיוני ליצירת הריקוד שם. שום רקדן דוגמת ניז'ינסקי, נורייב או ברישניקוב לא נולד באמריקה גם לא רקדנית דוגמת קרסבינה, פבלובה מקרובה או מרגוט פונטיין וסילבי גיום. במקביל להתרחשויות באמריקה גם ברוסיה קיצצו לריקוד את כנפי ההשראה והפעם לא התנכרות התושבים והקהל שדרש תנועה מבדרת אלא פקידי האומנות הרוסית. השלטון הסובייטי שנתן לפקידיו כוח רב ביד עד כדי כך שפקידיו חשבו ומיוזמתם בדומה למתרחש במזרח התיכון למבינים בריקוד. הם רמסו כל השראה, חידוש ויוזמה ('הכוח משחיט וכוח רב הורס כל' אמרה מרים בן פורת, מבקרת המדינה של ישראל גם השנה - 2001).
הריקוד בארה"ב שמר על הריחוק ממקורותיו (מצד אחד האינדיאנים ומצד שני האירופאיים-רוסיים) בראשית התהליך והמרחק שנוצר נישמר ותועל גם כלפי חידושיו (דונקן, לסטר). התוצאה הייתה הרת אסון. חכמת הריקוד שהתפתחה בהדרגה ולאורכן של חמש מאות שנים באירופה ממש הוקפאה ולא הובנה באמריקה כבגרורותיה. הרגשות של הרקדנים והתפתחותם ביצירה נרמסו ונוכרו בהדרגה. הגדילו להתנכר לרגש בריקוד ג'ורג' בלנשין, אלוין ניקולס, ומרס קנינגהם גם טווילה טארפ, פול טיילור ולהקת פילובולוס.
כיום עיקר הפעילות בארה"ב קפואה ובתחום הריקוד היא נקשרת בתיעוד, שימור ושיחזור. יצירה חדשה לא נוצרה מזה עשרות שנים ואין מי שיצור אותה. שימור מורשת בלנשין, שיחזור מחולות גראהם, חידוש עבודותיו של לימון והמפרי, גם סוקולוב ממוחזרת לצד איילי הורטון, ג'ופרי ואפילו ארני זיין (מי זה?)... אין רק בכוחם של שיחזורים לייצר רקדן גדול. העדר חכמת מחול ופעילות של יוצרים גדולים באמת יוצרת רק הרגלי עבודה, מומחיות לפרטים בשבלונה. לא כך מייצרים נפש יוצרת, אומנים חדשים. בימים אלו מקימים תיאטרון חדש למרק מוריס. מרק מוריס משמר בריקודיו את שיטת דלקרוז ורבים רואים בהם מוזיקאליות. מוריס פועל בניו-יורק כמעט לבדו כי אין שם כבר אף יוצר חדש.
תופעת הבועה והאזוטרית שהיתה בתחילת התהליך בארה"ב נשמרת כיום, רק עם הרבה מאוד כסף וההשראה נמה בשנת נצח כאותן מומיות שבמוזיאונים מצריים.
ישראלים רבים שותפים לפעילות נפתלין זו חלקם פקידי שילטון, יו"ר ועדות אומנותיות גם פקידים כגון אלו שבפסטיבל ישראל אחרים מלמדים באקדמיה למחול שבירושלים, תלמידי חסיה לוי-אגרון שלא חוו בעצמם כרקדנים ויוצרים את הצורך בחכמת ריקוד או ביצירה אינטנסיבית ונמשכת במחיצת איש רוח ואומן אמיתי כדמות לחיקוי בריקוד. אפשר לסכם את הגישה שלהם בדברי אחת הבוגרות של המוסד ועומדת בראש מגמה למחול בישראל זיוה שוחט: 'רקדן צריך לרקוד, להנות מהריקוד, לזוז, לא להבין מה זה קרשצנדו, או ללמוד לעשות שפגט. בשיעור רק צריך שיהיה לו כיף'.
בהשפעתה של המעצמה ארה"ב, האמינו אנשים רבים (בעיקר חסרי השראה ותובנה אומנותית) שיש במחול שנוצר בארה"ב חכמת ריקוד חדשה וגדלות רוח. הריקוד הזה הופץ על ידם תחת שמות רבי רושם 'באלט מודרני', פוסט מודרניזים', 'ג'אז', 'הגל החדש' גם 'מחול עכשווי' לקראת סוף המאה העשרים הוא השתלט כמעט על כל יוזמה בתחום אומנות הריקוד בעולם כולו. "המכיר ורב - המכר הוא היפה" (פול ולרי), היה לעובדה מוגמרת בעיני רבים. הריקוד של המאה ה -21 נמצא בנקודת זינוק חדשה. אנו מלאי תקווה ותובנה חדשה. נוצרה הזדמנות נוספת לרקדנים, הידע הורחב, אנו למודי נסיון גם מהכישלונות וגם מהיצירה הנשגבת - אפשר כיום להתחיל ולפתח את חוכמת הריקוד מנקודת מבט חדשה לגמרי. בהשראתה גם ניתן ליצור את טכניקות הריקוד החדש ויצירות-הריקוד הגדולות של המאה ה- 21.
אומנות הריקוד נמצאת בתחילת דרכה וטרם הגיעה לשיאים המיוחלים (פיסול נסק ביוון העתיקה, ציור בתקופת הרנסנס, המוזיקה בתקופה הקלאסית ולשירה היו מספר שיאים). שיאו של הריקוד גם אם התממש בצרפת וברוסיה בהחלט נמצא עדיין לפנינו. הדרך אליו ברורה ושורשיה שניים חוכמת ריקוד ומאסטרים פעילים.

פורסם 01.04.25