מרגלית אורנשטיין שלמדה בצעירותה גימנסטיקה וריתמיקה בשיטת דלקרוז עלתה ארצה ב - 1922 בעקבות בעלה יעקב. הוא עלה ארצה לפניה והאיץ בה ובבנותיהם התאומות לבוא בעקבותיו. בישראל אורנשטיין החלה לנהל קרירה של מורה ל 'גימנסטיקה ריתמית וריקוד פלאסטי'. היא זו שהעלתה לישראל, את שיטתו המהפכנית של דלקרוז והסתייעה בה כשלימדה מה שכינתה 'גימנסטיקה ריתמית וריקוד פלאסטי'. מכל מקום הודות למפעל זה החלו הצברים ללמוד לנוע בצורה מוזיקאלית.
דבר דומה התרחש גם בבית הספר הראשון למחול אומנותי באמריקה. שם אם המחול האמריקאי רות סנט דניס לימדה ריקוד בשיטה דומה (החל משנת 1915 בלוס אנג'לס, ביה"ס ולהקת המחול דניסשון company and school Denishawn)
רקדנים אמריקאים לרקוד באופן מאוד מוזיקלי. הפילוסופיה המחולית של סנט דניס וגם של שותפה ובן זוגה לחיים מי שנחשב
כאבי המחול האמריקאי - טד שון קרובה באופן מדהים לזו של דלקרוז - השיטה שאורנשטיין הביאה לישראל ושסנט דניס פגשה כנראה במסעותיה לאירופה. שיטת דלקרוז (ריתמיקה) מדברת על תאום בין מרחב המוסיקה ותנועת הרקדן שבמחול, בין האלמנטים הקצביים שבריקוד והמיקצבים שבפרטיטורה.
'המוסיקה והמחול הן שתי אומנויות אחיות והתנועה שביסודן משותפת', מסביר נפתלי עירוני (המחול הבלתי תלוי, מהות, עיצוב וביצוע). 'התגלותן במציאות היא ששונה'. במחול תנועה פיזית ונפשית במוזיקה: קצב, מרחב לא מדיד ומנגינה. קשה שלא להשוות בין גישתה למחול של רות סנט דניס, נפתלי עירוני והתפיסות החינוכיות של ז'אק דלקרוז (Émile Jaques Dalcroze), כונתה 'יוריתמייה' ונוצרה בהילראו שבשוויץ Jaques-Dalcroz of Eurythmics. שבע שנים לאחר הקמת ביה"ס בלוס אנג'לס, העלתה כאמור מרגלית אורנשטיין (ב - 1922) המורה הראשונה ל 'גימנסטיקה ריתמית וריקוד פלאסטי'' את ז'אק דלקרוז לישראל - שיטה בה הגוף מבטא יכולות ריתמיות שנמצאות במוזיקה. אלא שרות סנט דניס חינכה לעצמאות רוחנית ובין תלמידותיה בוגרות ה 'דניסשון' גם מרתה גראהם ודוריס המפרי שנאבקו איתה בתופעות הבידוריות האופיניות לריקוד בכל התקופות (כיום מכונה "מחול עכשווי) גם אמרה : 'המחול אינו תופעה בידורית וגם לא ביטוי ליכולות גופניות מיוחדות - המחול הוא דרך חיים רוחנית' (גראהם) הרי שאורנשטיין שלנו עסקה בדבר אחר לגמרי, היא בנתה קונצרן למחול (ביזנס) ולא הכשירה בו שום דוריס המפרי וגם לא רקדן קטן. כלום.
תחילה היא פתחה בתל-אביב כיתה למחול, בכדי שתוכל באמצעותה לממן את לימודי המוזיקה של בנותיה התאומות. בעצמה לא עסקה קודם לכן באומנות וגם לא בריקוד (ונראה שגם הבנתה בריתמיקה הייתה שטוחה אם לא אפסית) (תופעת הרדידות הושרשה בזכותה וכיום כמעט שאי אפשר בלעדיה - בכלל זה בקרב היושבים בועדות האומנותיות שקובעות את הלכי הרוח ומונעות מאמנות הריקוד להתפתח בישראל מאז ועד היום.) לזכותה יאמר שהיא חששה לפתוח כיתה ל'מחול', הייתה צניעות, אבל לחיים קצב משלהם והכיתה נפתחה בסופו של דבר. הכסף ניצח. הביקוש להצטרף אליה היה עצום. בתוך כשנתיים הביקוש עלה עד כדי כך שלכיתתה של אורנשטיין ביקשו להיכנס יותר תלמידים ממספרם של כל התלמידים של בית הספר לנגינה )מרים לוית( בו היא פעלה. אורנשטיין פרשה מהקונסרבטוריון שעסק באומנות והחלה מפתחת את קונצרן המחול שלה שעסק בחינוך...
היא ייסדה בית ספר למחול בתל-אביב הוא 'סטודיו אורנשטיין'. התלמידות נדרשו לבוא לשיעור במדים בדומה לנהוג בשיטת ה - RAD כיום )שיטה מסחרית שדנה ומודדת 'יכולות גופניות' ולא מקרה שהיא זו שנפוצה במגמות המחול החינוכיות של ישראל לאור יסודות אלו גם כיום.( רק שהמדים של אורנשטיין תאמו את התקופה ההיא: טוניקות לבנות, שער קשור בסרט, דוגמת הבנות, תלמידותיה של איזודורה דונקאן. 'הגופות היו כבדי תנועה ובלי כל הרגלי ספורט' סיפרה אורנשטיין בנאום שנשאה ב - 1939. מדי שנה, נערכה ב'סטודיו אורנשטיין' הופעת תלמידים והצלחה הייתה גדולה אחרי הכל הכוכבות היו ילדות וההורים היו הקהל. הרפרטואר כלל נושאים כללים: 'ריקוד רוחות', 'הפרפר' וגם קצת נושאים תנכיים שיצרו הבנות התאומות של בעלת הסטודיו. הריטינג היה גבוה עד כדי כך שבשנות ה - 30 , גם אם לא היה קל לנסוע בדרכים נפתחו סניפים לסטודיו אורנשטיין בירושלים ובחיפה ולא מטעמים אידיאולוגיים. קונצרן המחול פעל בעיצומו והסניפים שנפתחו נוהלו על ידי הבנות אורנשטיין.
אורנשטיין האם הקפידה על סגנון חיים בורגני והרבתה לנסוע לאירופה לתקופות ממושכות. היא שהתה שם עם בני משפחתה והשתלמה בזמנה הפנוי אצל מיטב המורים למחול המודרני: רודולף פון לאבאן, ז'אק דלקרוז גם אצל פרופסור בונדווייזר. בנותיה התאומות יהודית ושושנה הופיעו ברחבי הארץ בהצלחה רבה (כשהיו בנות 14) בתוכנית בידור שהפיק תיאטרון האוהל.
הממסד המחולי אימץ אותה אל ליבו ועד היום קונצרנים למחול בארץ פועלים בשיטה דומה ובראשיהן מורות לריקוד בעלות רקע דומה, גם אם הן לא מבינות דבר בשיטת דלקרוז. ההצלחה שלה הייתה מאוד גדולה אבל למרות הריטינג הגבוה של אולפניה ואולי משום שרק שיטות עבודה הובאו לכאן על-ידה ולא תפיסות חינוכיות אמיתיות לצד חזון אומנותי או מסורת ריקודית, נראה שאף לא רקדן אחד צמח בהם וכל הרקדנים של התקופה כולל התאומות יהודית ושושנה אורנשטיין יצאו להשתלם אצל מורים אמיתיים לריקוד במרכזי תרבות באירופה.
מבקרת המחול גבי אלדור היא נכדתה.
3.3.01
