המחול התורכי רב שנים ומזהים בו יסודות מתקופת התנ"ך חלקו המערבי חדש והחל רק לפני כמאתיים שנה כשדוניצ'טי הביא לאיסטנבול את הריקוד מאיטליה.
הריקוד התורקי היותר עתיק התקיים גם שנים רבות קודם לכן ובניגוד למחול המערבי (שהצטייר כתרבות חילונית) הוא היה בעיקר ריקוד דתי. מקורותיו שניים: חלקו בא מהרי אורל וחלק אחר של הריקוד הדתי בא מסין העתיקה.
האיסלאם הרשמי התנגד למחול זה בכל תוקף ובכל זאת הוא התקיים במסגדים. באמצעות הריקוד הדתי מאמינים הגיעו להתמזגות עם הספירות העליונות והתקרבו אל האל. רקדנים אלו שיכים לכת הסופיים.
רקדן סופי (בערבית tasawwuf) שב על תנועה פשוטה, מעגלית שוב ושוב, מתבונן בעדינות בעיני חברו גם אל תוך עצמו לצלילי מנגינה מונוטונית וחסרת משמעויות רגשיות. הרקדנים מתנסים כאן בהעברת אנרגיה זה לזה ובעיקר כלפי המעגל, החדר והיקום. אין בריקוד שלהם צעדי רגלים מאתגרים או כאלו שמכשילים ביצוע. יש להתמודד כאן רק עם אנרגיה זורמת ואלפי נשמות שרוצות להתאחד כך ולהביא שקט לעולמן. פנינה פלר (ד"ר לאנטרופולוגיה) מדווחת על רקדנים סופים גם בגליל. המחול נפוץ בעולם במיוחד בארה"ב.
לאורך דורות התקיימו כאן מחולות עתיקים בהרבה ( מדובר בריקודי עם שמתקיימים בתורכיה לפחות 900 שנים). ריקודי עם אלו ינקו השראה מתרבויות שונות והם מיוחדים במינם ומאוד שונים כיום מאזור לאזור בתורכיה.
חוקרים מזהים בריקודים עתיקים אלו השפעות של ריקודים מתקופת החיטים (התנ"כיים) לצד השפעות יווניות, פרסיות וכמובן גם ביזנטיות. לרשימת הריקודים בתורכיה יש להוסיף כמובן גם מופעי ריקודי בטן שהתקיימו במועדונים, אם כי רמת הביצוע שלהם בתורכיה נמוכה בהרבה מהמקובל בקהיר ואפילו בישראל רמת הריקוד המזרחי (בטן) גבוהה בהרבה.
כמאתיים שנים יודעת תורכיה לספר על אירועי באלט בתחומה. העדות הראשונה היא מתקופת הסולטן מחמוט ה- 2 . ג'וזפה דוניצ'טי (Guiseppe Donizetti) -1784 הוזמן בספטמבר 1828 לתורכיה כדי להעלות יצירות מערביות באיסטנבול. המלחין האיטלקי (לימים פשה דוניצ'טי) העלה באיסטנבול מבחר מיצירות המערב, בעיקר מאיטליה . הוא העלה הפקות של באלט באיסטנבול בנוסף להופעות של שירה אופראית, אופרטות, קטעי נגינה וקונצרטים.
כתוצאה מהפקות אלו ומדרישה הולכת וגוברת בכל תרבות שוקעת לתרבות זרה, החלו להגיע לתורכיה (לקראת סוף המאה ה-19 ) מאיטליה להקות באלט קלאסי שהציגו ריקוד מערבי לגמרי - על טהרת התרבות הזרה. הפקות אלו הועלו בתיאטראות שונים כגון תיאטרון ביוגלו (פרה), תיאטרון גולה אגופ או קונקורדיה וורדי הן השאירו רושם גדול עד כדי כך שלמרות שתרבותה המקורית של תורכיה שורשית בהרבה מזו של ישראל ורוסיה גם יחד הקהל שהורכב בעיקר מאינטלקטואלים, סוחרים עמידים ופקידי שילטון החל דורש ממנה עוד ועוד.

ב 1921 נפתח בית המחול הראשון לבאלט באיסטנבול על-ידי הרקדנית הגולה לידיה ארצומנובה Lydia Krassa Arzumanova. (מרוסיה הלבנה). 'סיפור יער' היה הבאלט הראשון שנוצר על-ידה והועלה על-ידי תלמידיה הראשונים ב- 1944 - באיסטנבול ובאנקרה.
ב 1948 נוסד באיסטנבול הקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה ודראמה. הממשלה התורכית הזמינה (שנה קודם לכן) את הגברת נינט דה ואלואה Valois Ninette de, מייסדת הבאלט המלכותי באנגליה לבוא לתורכיה במטרה לראות אם ניתן להקים במקום גם מחלקה לבאלט שתהווה חלק מהקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה ודראמה (כיום הקונסרבטוריון פועל באנקרה - עיר הבירה התורכית - הועבר ב 1950).
למרות שלא היו כל עקבות אמיתיים לבאלט במדינת הענק התורכית וגם לא מסורת אמיתית של ריקוד אומנותי ותרבות חילונית החליטה מאדם דה ואלואה לנסות את מזלה ולייסד ב 1948 את בית הספר ושלא על-מנת להוסיף פרק נוסף לסיפורי הנפלאות של 'אלף לילה ולילה'.
11 נערים ו 18 נערות התקבלו לכיתה הראשונה לבאלט לאחר בחינות קפדניות. קופליה היה הבאלט הראשון שהועלה בלהקה אבל 'Keloglan' היה הבאלט הראשון שהועלה (1950) במסגרת הלימודים לכוריאוגרפיה מאת המייסדת נינט דה ואלואה .

בתום 9 שנות לימודיהם (ב- 1957) הצליחו הרקדנים הראשונים לסיים את לימודי הריקוד בהצלחה ולעמוד בדרישות הקפדניות של הבאלט האנגלי. הבוגרים הצטרפו ללהקה (הבאלט הלאומי של תורכיהthe Turkish National Ballet או The Company Ballet State) שהורכבה מרקדנים אורחים, גם כוכבים אמיתיים דוגמת מרגוט פונטיין (תלמידתה של דה ואלואה). מרוצה מהצלחתה כתבה דה ואלואה ביומנה (57) 'רק אני והתורכים יכולנו להאמין בחזון בית הספר לריקוד ובהקמת להקת באלט קלאסי באיסטנבול'.
יאמר לזכות המייסדת (דבר שלא היה עולה על הדעת שיתקיים בישראל) שארצומנובה הרקדנית הגולה, שהקימה את בית המחול הראשון באיסטנבול הוזמנה ללהקה ומתפקידה היה להשגיח ולסייע לרקדנים הצעירים להשתלב בלהקה הגדולה. דה ואלואה לא נשארה אדישה למפעלה ובעקבות הצגתם של כמה מהבאלטים הנודעים (קופליה, ג'יזל, דון קישוט, היפיפיה הנרדמת ואפילו אגם הברבורים) היא העמידה ללהקה באלט מקורי משלה 'ליד המעיין' "Cesmebasi" ב - 1965.
ריקוד בהשראת מעיינות המים שנראים בכיכרות המרכזיים של כפרים תורכיים רבים. המחול שנראה קרוב יותר לריקודיה של רינה ניקובה שלנו מלהפקות הבאלט האנגלי נסמך על מוזיקה תורכית ('סויטת אנטוליה') ושילב בתוכו מחולות עם מקומיים.
'סינפוניטה' מאת מאדם דה ואלואה היה הבאלט המקורי השני שהועלה בלהקה הלאומית של תורכיה the Turkish National Ballet למוזיקה מאת נויט קודאלה והנרלי האנם (העלמה עם הפיגיון). יוצרים נוספים החלו להגיע וליצור כשהחשוב שביניהם כוכב הלהקה והרקדן הראשי, אויטון טורפאנדה Oytun Turfanda שיצר באלט דרמתי בשם 'אישה ושמה רוזי' Woman Called Rosy A. מחול מחאתי שינק השראה מיצירה ספרותית באותו שם ונושאה בורותה של הנערה הכפרית בתורכיה ( ע-פ המחזה מאת המחזאי התורכי הידאיט סאיאן Hidayet Sayun למוזיקה מאת נסיל קזם אקסס Necil Kazum Akses).

'מעגל הקסמים' ו'הלל ליופי' הם שני ריקודים נוספים שהעלה אויטון טורפאנדה בלהקה, מחולות מופשטים ללא עלילה ולצלילי מוזיקה עממית (תורכית).
ב 1968 נפתחה החטיבה לבאלט לאומי (ממשלתי) באיזמיר וב - 1971 כשדם ואלואה פרשה להקת הבאלט שבאופרה של אנקרה (בירת תורכיה) Ballet Ankara State Opera and 'הבאלט הלאומי של תורכיה', הייתה כבר אחרי עשרות הופעות באלט ובעלת רפרטואר עשיר ומגוון.ברפרטואר זה נכללו גם יצירות הבאלט של כוריאוגרפים תורכים צעירים כגון: 'הרמון הסולטאן' "Hurrem Sultan" לכוריאוגרפיה מאת אויקום טופאן Tufan Oykun (מוזיקה Nevit Kodalli ) או 'להיות' (Olusum ) מאת דויגא אלקל Duygu Alkal (למוזיקה מאת ( Uzmanbas Ilhan, גם 'שינויים יוצאי דופן' Degisimler Siradisi מאת גיואן מקמילן McMillen Geyvan (למוזיקה מאת קיט ג'ראט). וכלל את החברה התורכית הגבוהה ביותר.

ב 81 - 1980 העלתה הלהקה באלט באורך מלא מאת גריגורוביץ (אז מנהלה האומנותי של הבולשוי) 'מיתוס של אהבה' 'Bir A?k Masal' (Legend of Love?) למוזיקה מאת המלחין האיזרבאיז'אני מליקוב Melikov. 'מיתוס של אהבה' מבוסס על מחזה תורכי (מאת נזם היקמט) בו מלכה מהמזרח מקריבה את יופייה על-מנת להציל את אחותה . 'המעין של ברצ'סאסראי' באלט בן 5 מערכות הועלה באותה תקופה. מדובר בריקוד שמתרחש בחצי האי קרים ובכוריאוגרפיה מאת זקרוף Zakharof .
במהלך 40 השנים האחרונות הוקמו ברחבי המדינה גם בתי מחול פרטיים שחינכו רקדנים גם בעזרת באלט מסורתי (קלאסי) וגם מודרני. החל משנות ה - 70 החלו לצאת לאור גם להקות פרטיות לריקוד. קבוצות אלו נאבקות על קיומן בשל קשיים כלכליים רבים.

ירון מרגולין

פורסם 21.3.01