שנים עשר אישים נמנים על מייסדי המחול האומנותי בארץ ישראל ברוך אגדתי
הוא ראשון ביניהם, מרגלית אורנשטיין (-1888) שהביאה את שיטת דלקרוז
לישראל ב 1922 (גם ייסדה קונצרן למחול בו, למען האמת, נראה שלא צמח
אף רקדן) ורינה ניקובה שהביאה לישראל את הבאלט הקלאסי ב - 1924, נולדה
1898, הכשירה רקדנית גדולה כרחל נדב והקימה להקות מחול (באלט קלאסי
בגווני המזרח בהשראת מחולות תימן - היה להצלחה בינלאומית).
במקביל נולדה הרקדנית הישראלית הראשונה ירדנה כהן בחיפה בואדי נסנס (צברית 1910)
ששאבה ממקורותיה רעיונות למחולות שהיו למקוריים במיוחד. היא
מייסדת המחול המחלים (דאנס טראפי). גרטרוד קראוס הביאה לישראל את המחול
המודרני של מרכז אירופה (1935) ורינה שחם העלתה אלינו את המחול
האמריקאי ב - 1951. בשנות ה -60 התרחבו ענפי עץ החיים של הריקוד הישראלי
בעזרת להלובה המצריה שהביאה (שנות ה- 60) את המחול הקלאסי מהמזרח.
כמו כן יש לציין את נעה אשכול בתחום המחול האינטלקטואלי
(יצרה כתב תנועה עם וכמן) לצד מיקומן של רותי אשל החיפאית
ורינה שינפלד סולנית להקת בת-שבע בתחום המחול הפוסט מודרני
והמחול העכשווי שנושאיו: זעם, אלימות ותיסכול ואמצעי הביטוי שלו
מאפשרים גם לאדם פשוט ולא מאומן לעלות על הבמה ולבצע אותו.
ראוי לציין כי שנת 1977 היא השנה של ייסוד המחול העכשווי בישראל
וניכרים בה ארבעה אירועי יסוד: הקמת להקת המחול של פלורה קושמן
בירושלים 'סדנת המחול הירושלמית' לימים 'אנסמבל ירושלים' שהגישה
קו רציני, עמוק שחייב רקדנות ברמה גבוהה. קושמן שיתפה פעולה עם
נגנים (תזמורת רשות השידור) ושחקנים (אלי דנקנר - אז פעל בחאן
הירושלמי) , הרסיטל של רות אשל בצוותא תל-אביב (הדה אורן, רחל כפרי,
רות זיו-אייל ורונית לנד), 'חוטים של סולו' הרסיטל בתיאטרון ירושלים
של רינה שינפלד (בסיוע תרצה שפנאוף) מאז שינפלד ממשיכה בעקביות
זרם עשיה זה. בו בולטת תנועה מינימאלית ושימוש רב בחפצים והקמת
בית-מחול ירון מרגולין בקטמונים,גם אם פרשתי לאחר זמן קצר מזרם זה
בשל אכזבה מהאפשרויות להתפתח בו (כשחברתי לאסתטיקן נפתלי עירוני
]83[- יוצר המחול העצמאי בישראל). התמחי אז בג'אנר העכשווי:
('קוינטט' (לפלורה קושמן), שני אנשים לרגע אחד (עם תרצה שפנאוף),
'זמן נשכח תל-עדשים' (עם אסתי קינן ונעה דר שהמשיכה קו זה מאוחר
יותר בהולנד, פריז ירושלים ותל-אביב.), (פסטיבל ירושלים 78),
'אטיוד עם כסאות (פסטיבל עכו, פסטיבל סרונטינו
במכסיקו),' ריקודים מס' 3 ומס 4. וכמובן הרסיטל 'ערב עם ירון מרגולין'
שהועלה בישראל ובמרכז אירופה גם הכוריאוגרפיה הראשונה שלי 'דוד'
שוויץ 1977 . להקת בת-שבע 2 לימים אנסמבל בת-שבע הוקמה על ידי
רינה שחם בעידודה של גרטרוד קראוס שנה קודם לכן (76) ובכל זאת
הופעת הבכורה של אשל בשנת 77 בצוותא תל-אביב קדמה לכל ומהווה
ציון דרך בהתפתחות ז'אנר זה בישראל ואין עוררין על כך שז'אנר זה
כבש את ישראל של ראשית שנות ה-2000 והיה לפופולרי במידה זהה
לפופולריותן של להקות המחול של יונתן כרמון וגברי לוי בשנות ה - 60
ותחילת שנות ה -70.
1986 מאופינת בהופעת המחול הראשונה בהשראתו של נפתלי עירוני
נפתלי עירוני (המחול הבלתי תלוי)
מחבר שני המאמרים הראשונים באסתטיקה של המחול ויוצר בירושלים בסיוע
רקדני הבירה ]ירון מרגולין מייסד ותלמידיו הגדולים: יונת דלסקי (נשים
מקוללות), יעל הרמתי (התופת, נחמות), גל חן (פנטזיה איסלמית, נסיכים מושפים,
הריקוד הפרסי, אש הקינאה)[ את זרם המחול הישראלי העצמאי .
נדגיש שבמקביל התפתח קו מתמיד של מתנגדים ושוללי אומנות רובם נציגי
הממסד הישראלי עצמו. הם פעלו בחסותו בתחומי עיתונות, ועדות אומנותיות,
בתי ספר למחול ואקדמיות גם כפקידי אומנות שונים וככל שגדל החידוש
גדלה שינאתם ליוצריו הדגולים.
פורסם 1.2.01
