הרוקדים לכבודו של ג'לאל א-דין רומי
מאת ירון מרגולין
הקדמה
בבואנו להתבונן במחול הדרווישים או בריקוד של העדה הסופית - (Sufi ) עדה מוסלמית מאוד סובלנית שמטיפה לאהבה ואפילו לקבלת הזר, אנו רואים אנשים מאמינים, דתיים בני דת אברהם, רובם מוסלמים שחיים בתורכיה, פקיסטאן, אירן, הודו ומצריים ואמונתם דורשת עשייה אמנותית. בהודו הם מנגנים ניגונים סופיים אבל בתורכיה הם רוקדים. שם במקומות הפולחן הרשמיים לא הכל רוקדים אלא רק מורשים לרקוד שרוקדים את המחול הדרווישי, בעיקר גברים שעברו הכשרה לשם כך. היא כוללת למדנות ותפילה. בישראל אנשי דת זו פועלים בסחנין שם כבמצרים המצב שונה וכל גבר שרוצה בכך יכול לקום ולרקוד, אם כי במקומות סגורים. אשר למקומות הסגורים, בבתים פרטיים, אפילו בתורכיה אפשר לראות בין הרוקדים נשים. כשמדברים על מחול סופי או דרויישי אנו מדמיינים גברים בחצאיות לבנות שסובבים סביב עצמם ללא סוף ולראשם כובע גבוה. כאן עלי להפנות את תשומת לב הקורא שמדובר אמנם בריקוד אבל לא במחול בימה רגיל או באמנות המחול אלא בתופעה דתית במחוות גוף האומרות תפילה, בתזוזה אנושית אחרת ושונה. היא דורשת מאתנו רגישויות והיבטים אחרים מההתבוננות באמנות הריקוד. תחום זה של הריקוד נידון בדרך כלל לא על-ידי אמנים ולא נבחן כאן הרגש, ביטוי התוכן או ביטוי היחיד אלא משהו אחר: דגם צעדים פשוט החוזר על עצמו ודגם קיצבי בסיסי גם הוא חוזר על עצמו שניהם מאפשרים ליחיד, בדרך-כלל אחד מתוך קבוצה לאלתר עליו בחופשיות רבה . תחום זה נמדד על-ידי חוקרי מחול - עיקרם אנשי אקדמיה ואנטרופולוגים.
אניה פיטרסון-רויס או ס.ג' כהן האמריקאיים הם בודאי אחת הדוגמאות הטובות לחוקרים כאלו אבל גם בישראל אישי אקדמיה שהתמחו בחקר דגמי צעדים מסורתיים, עתיקים או חדשים יותר (בני לפחות 25 שנים). בתחומים אלו בולטת נעמי בהט רצון שחקרה במשך שנים את המחול האתני של העדה התימנית בישראל אבל גם לד"ר פנינה פלר שחקרה את המחול הסופי בישראל והוציאה לאחרונה ספר מרשים על מצרים העתיקה חלק ניכבד בתחום זה. האקדמאים מבדילים בין מחול אתני (Dance Ethnik) ומחול בימה או חברה וריקוד עם.
המחול האתני הוא תופעה שמאובחנת בתרבויות לא מתועשות או משתייכות לתרבות המערב. מדובר בריקוד של קבוצות אתניות בו מאבחנים נושא עקיב בעל חלל וזמן מסוימים שמבטא זהות תרבותית. הוא משקף ומייצג את החברה גם תלוי בה ומבוצע על ידי חברי הקהילה עצמה. אנשים אלו שואפים לתקשר ולקיים יחסי גומלין הדדיים בינם לבין עצמם או וגם במקרים מסוימים עם אלים או עם אלוהיהם. למשל, הדרווישים. כאן הריקוד הוא חלק מסדרת פעולות כגון תפילות, הגשת מנחות, העלאת קורבנות, השתחוויות, ושירה.
מדברים על ביטוי גופני שהוא חלק בלתי נפרד ממחזור החיים של אותה חברה (לידה, אירוסין, נישואין, מוות), ממחזור השנה (חגים ומועדים).
מזהים תבניות יסוד ברורות ודגמי צעדים ומקצב עליהם אפשר לאלתר. למשל ריקוד חתונה - דבקה בצורת סף (דרוזי) סחג'ה (ערבי) בהם רקיעות רגליים חזקות ברצפה (מחול שמבליט ערכים וסמלים בחברה ומהווה מסגרת להפגנת סולידריות בין היחיד לקבוצה שהוא מייצג. הוא חלק ומרכיב בתוך טקס, אירע חגיגי. על-פי בהט-רצון נעמי (1979) "הדבקה - מחול מסורתי של אחדות ופולחן - מתוך מחול בישראל -78 ).
בקבוצות אינדיאניות צעדים מסוימים שאפשר לראותם כצעדי מחול אירופאי ובכל זאת הם מעין תעודת זהות לחברה האינדיאנית או רקיעות רגליים (זפטדו - כלשון הספרדים ) - בפלמנקו, אלמנטים מלחמתיים או תובנה תרבותית בארגנטינה נזהה טאנגו ובאירלנד ג'יג (אניה פיטרסון-רויס, ס.ג' כהן (1998) , באנציקלופדיה הבינלאומית למחול). אחרים מזהים כאן רפרטואר מחולי שמאגן היבטים תרבותיים - לאומיים - לא ורבליים.
הריקוד האתני מהווה אפוא מעין תעודת זהות לאומית המפרידה אלו מאלו למשל בין אלו מצפון אמריקה או מדרומה. נלמד בצורת ניסוי ותהיה, התנסות וחיקוי (לא ילמד על-ידי מורה). בחברות מסוימות רק למרפאים מותר לרקוד, או למשפחה מסוימת. יש והרוקד נדרש למיומנות גבוהות ביותר למשל, שבט הירובה בגאנה המודרנית, שם כהנים וכהנות רוקדים בטקס לאלה אושון (בברזיל אורישה). ההבנה של הריקוד ומקצביו כאן חלק מלימוד מתמשך והריקוד נחשב אצילי, מסוגנן ונרקד כאמור על-ידי כהן שהוכשר לכך.
מחול חברתי (Dance Sosial) הוא מחול הפותח גבולות, דגם פשוט של צעדים שנשאבו מתחום המחול האתני התפתח והיה לנוסחה שווה לכל נפש. למשל, הטאנגו שנרקד בארגנטינה, גם הואלס האוסטרי שניהם דוגמאות לריקודי עם שפרצו את גבולות ארצם ובכך היו למחולות חברתיים. עיסוק של פנאי. כיום מתאפיין בציבור גדול למשל בדיסקוטקים. ]בהט-רצון, (02/10/6) הרצאה תל-אביב[.
מחולות עם - פולקלור (Dance Folk) מיצג תרבות מסוימת, בעיקר מביא לידי ביטוי את מוטיב הלאום (מנותק מכל הקשר דתי.). אסיים סקירה למדנית (אקדמית) זו במחול לבימה.
מחול לבימה (Dance Stage) מועתק מסביבתו הטבעית על-ידי יוצר ונרקד בפני קהל במרחב נתון - במה מאולתרת או במה מאורגנת, ביטוי ליוצר ולרקדנים מקצועים. שימו לב לחוסר יחס מופגן לצד הרגשי - זו הגישה האקדמית... שרואה את הצעד, החפץ והלבוש מרכזי ויותר מכך עיקרי. אני מכל מקום מתרחק ממנה בדרך כלל.
הדרווישים הרוקדים (Dance Round Sufi)
בבואנו לדון במחול של הדרווישים אנו דנים כמובן במחול פולחן - לא במחול אתני שברשימה למעלה. אבל החוקרים מדגישים שמחול הפולחן חופף לאתני (שקדם לו) כשהמחול הפולחני בדומה למחולות החיזור הוא מעין פונקציה ייחודית, שלוחה של מחול אתני.
הדרווישים הרוקדים הם מוסלמים סופים, אם כי בשנים האחרונות נמנים עליהם גם יהודים (טריקה איברהימייה) הרוקדים לאלהים בטקס הזיכר (מהשרש העיברי והערבי זכ"ר שבערבית משמעו הלל - להלל את אלהים) שמזכירים לכל הרוצה לשמוע כי בזמנו הרמב"ם התפלל במסגד כשביקר בירושלים ובנו אברהם שעמד בראש הקהילה של יהודי מצרים חי בסינתזה יהודית-סופית שהמשיכה והגיע במצרים לשיאה במאה ה - 15. רובם של הסופים חברים במסדר המוולאווי (אדוננו) על-שם המייסד המשורר והמיסטיקן המוסלמי ג'לאל א-דין רומי. מרכזם נמצא בתורכיה בגלטה (Galata) שבאיסטנבול ובקוניה (Konya) שבחבל אנטוליה ונודעת בשטיחיה היפים.
ג'לאל א-דין רומי (שמו רומי על שם האזור התורכי אנטוליה שנקרא בזמנו "רום" כלומר אסיה הרומית (Celaleddin Rumi Mevlana) נולד בשנת 1207 או 1202 באפגניסטאן ונחשב לעילוי כבר בילדותו. אביו דאג לו לחינוך קלאסי נרחב: תיאולוגיה ומדעים אותם פגש באוניברסיטות הגדולות של חלב ודמשק. משפחתו היגרה מאימת המונגולים ועברה דרך מכה, דמשק, ירושלים. בשלב מסוים הסולטאן הסלג'וקי עלא א-דין קייקובא הזמין את אביו להשתקע עם משפחתו בקוניה (1228). רומי היה אז בן 33.
בהיותו בן 23 יצא שמו כמורה ובשנת 1244 חל המהפך הגדול של חייו. בשעה שרומי רכב ברחובות קוניה הוא פגש בשמס א-דין תבריזי (מהעיר תבריז שבפרס Mehmet Tebrizi Shemseddin) שהיה דרוויש עני לבוש קרעים, ובין השניים צמחה ידידות מופלאה. הם הסתגרו בחדר למספר חודשים כשרק לבנו של רומי הותר להיכנס ולהביא להם מזון. בעקבות מפגש זה החל רומי לחבר שירה אדירה ולספרו קרא בשם ידידו. הידיד נעלם לו שלוש פעמים. פעמים קרא לו והוא שב אליו מדמשק אבל בשלישית נעלם שמס בנסיבות מסתוריות (1247). יש החושבים שתלמידיו של רומי רצחו אותו. רומי נפטר ב - 17 בדצמבר 1273 יום שמכונה בפי תלמידיו - הדרווישים "יום האיחוד".
לאחר מותו של רומי המשיך בנו את דרכו.
החידוש של רומי היה הכנסת הריקוד אל טקס הזיכר כאלמנט שמחזק את האמונה. ביום מותו "יום האיחוד" מתרחש כל שנה בקוניה פסטיבל מחולות ( - 10 בדצמבר) שמושך אליו תיירים רבים. אז הדרווישים רוקדים באיצטדיון כדורסל שבמרכז העיר (על שם אתאתורכ)
טקס הסמאע ('Sema' )
בכל אחד מימות הפסטיבל בקוניה רוקדים הדרווישים בטקס שמכונה הסמאע. תחילתו של הטקס בקונצרט של מוזיקה סופית - הנחשבת למוזיקה מיסטית (12 נגנים בכלי נגינה מסורתיים ועשרה זמרים כשבראשם קורא בקוראן - "חאפז" אחד היודע את כל הקוראן בעל-פה. הוא פותח ומסיים את טקס הסמאע בתפילה). הריקודים מתרחשים לאחר הנגינה. הרקדנים שמכונים על-שם הטקס סמאעזן קמים וצועדים אל מרכז הבמה (רחבת הטקס - סמאען הנה). ידיהם שלובות על כתפיהם (על-פי חצור אילן "נפש משתחווה לנפש" - בהוצאת 'מסע אחר' גיליון 110, נובמבר 2000. ). והם מגלמים בגופם את הספרה אחת או את כל האחדים, האחדויות. ידיהם תישארנה במצב זה לאורך רוב זמן הטקס.
בשלב הטקס, לאחר שהקיפו שלוש פעמים בתהלוכה איטית את הרחבה, הגיעו לשטיח האדום, הסתובבו והשתחוו זה לזה (נפש אל נפש גם לבורא שבה). פשטו את הגלימות השחורות העליונות, נישקו אותן והניחו בצד החל שלב הריקוד בו הן מגלישים את ידיהם אל הבטן ופורשים אותן בתנועה רחבה כקרני שמש נפתחות מבעד לעננים, כף יד ימין פונה אל הרקיע, כף שמאל לאדמה (ערוץ לברכה אלהית בין השמים לארץ). הם מתחילים להסתובב, רגלם השמאלית נשארת במקום אחד קבוע כציר נטוע באדמה ורגלם הימנית מסתובבת נגד כיוון השעון. הם מסתובבים (רובם עוצמים את עיניהם) וקוראים חרישית בשם אללה. הסיבוב מביא לביטול המחיצות וההפרדות והם חשים שהשמים וכל הברואים מתלכדים בשלב המחול לאחד, ושוב אי אפשר להפריד ביניהם. הם רוקדים כעשר דקות. אחד (הסמאן באשי) היחיד שלא פשט טרם המחול את הגלימה השחורה ונשאר בחצאית ובחולצה לבנה כשאר הרוקדים - עובר ביניהם ומתקן בעדינות שגיאות מחוליות. לאחר עשר הדקות מוחרזת הפסקה. הדרווישים של קוניה נעמדים, משלבים את ידיהם, עוברים על פני השיך, מקבלים את ברכתו ומתחילים שוב עוד שלושה מחזורים דומים. מהלך הריקוד מלווה בקטעי מוזיקה מהמאה ה - 17 בשם "סלאם".
מסעי טיולים לקפדוקיה שברמת אנטוליה התורכית מובילים לאבאנוס, עיירה השוכנת על גדות "הנהר האדום" כוללים חיזיון "הדרווישים המחוללים" ,מופע מיוחד המייצג את השאיפה להתקרבות לאל", כדברי הקומוניקט.
מחול הזיכר שנראה בישראל ובו משתתפים יהודים ומוסלמים שונה ומזכיר יותר את המחול החסידי. הוא קופצני, ריקוד של יחיד בתוך מעגל אנשים המשלב בתוכו דילוגים. בסחנין ובמצרים נראה מחול סופי דומה לריקוד התורכי.
הסופי מאמין באהבה, הוא הולך בדרכו של רומי שלימד כי האל נמצא בתוך האדם עצמו, בנפשו והאהבה היא ההוכחה לקיומו של האל. הג'יהאד ומלחמת הקודש בעיניו היא המלחמה על טוהר נפשו בלבד.
מחול הטנורה (Tanoura) במצרים שיך למחולות הדרוישים. מדובר במחול יחיד, וירטואוזי שמועלה פעמים רבות כיום כחלק ממופע לתירים במלונות הפאר של קהיר ושארם אל-שיך. המחול נרקד תוך כדי סיבוב והפילוסופיה שעומדת מאחוריו היא שהעולם נע בתנועה שהחלה בנקודה אחת ותסתיים בה.
כשהרקדן רוקד את הטנורה הוא מדמה עצמו לשמש כשהרקדנים שסובבים אותו הם הפלנטות. תוך כדי הריקוד הרקדן מוריד חצאית צבעונית ומרשימה המסמלת את ארבעת עונות השנה. הוא מרים אותה בהדרגה מעל לראשוביד ימינו כשיד שמאלו מושטת לצד ופניה לקרקע (על היד העליונה מסתובבת החצאית זמן מה כשימשיה) שלב זה מסמל את איחוד השמים והאדמה.
רפואת הדרווישית במדבר
ד"ר בנימין בן-אסא ששימש במשך שנים רבות כרופא הבדואים, מספר על פגישותיו עם הדרווישים מנקודת מבט שונה לגמרי - מתחום פעילותו כרופא הבדווים. "היות ורופאים אינם בנמצא במדבר, מקבלים הבדואים טיפול אצל רופאי-אליל (דרווישים), שביניהם גם נשים. שיטות הטיפול הרפואי שלהם שונות ומגוונות.( ד"ר בן-אסא בנימין (1969) "השפעת המדבר על בריאות הבדואים".) יש דרווישים הגורמים לכוויות בעור באמצעות עשב יבש (קדחה), סיגריה בוערת או מסמר לוהט. הם עושים מספר חורים גדולים או קטנים, ולפעמים גם עמוקים - מעל האבר הפגוע. שיך סלמאן אל הוזייל, שהתמחה בטיפול באישיאס (בערבית: ערק אל ניסה) נוהג לעשות 5 כוויות לאורך הרגל, עד כף הרגל, לדבריו התוצאות טובות. אפשר להשוות טיפול זה עם השימוש בכוסות-רוח הרווח אצל עמים שונים.
ישנם דרווישים הכותבים קמיעות (חג'אב) ובהן פסוקים מן הקוראן או סתם אותיות ללא קשר או כוונה. את הנייר מקפלים בצורת משולש ותופרים בבד שחור. החג'אב עוזרים מאוד לדרווישים (המחיר עד 30 ל"י) ואינם מזיקים לחולים (בניגוד לתרופות מודרניות רבות).
דרווישים רבים נותנים לשתות תמציות צמחים נגד שיעול, כאבי בטן וכדומה. להלן אחדות משיטות הטיפול שאינן ידועות ברפואה המערבית.
1) נותנים לכוכבים להשפיע על התרופות (מנג'ים). לשם כך שמים את הרפואה בלילה על גג האוהל ושותים למחרת לפני עלות השמש.
2) הולכים לדרוויש רחוק (למשל לשיך דרייס בבקה אל-ע'רבייה או לשיך אבו- גורייר באל-עריש). הדרוויש שומע את תלונות החולה מפיו או מפי בן משפחתו ועם החזרה הבית החולה כבר בריא.
3) שמים חולה לתקופה של 40 יום באוהל קטן מאוד (חולה) בתוך האוהל הגדול ומשם אסור לו לצאת. הוא אוכל דיאטה מסוימת ובתום התקופה מבריא.
4) קוברים את החולה באדמה למשך מספר שעות ונותנים לו לנשום רק באמצעות קנה- קש. כאשר הוא יוצא מקברו הזמני הוא בריא.
5) חופרים בור עמוק באוהל, מכסים אותו בווילונות והחולה יושב למטה במשך שבוע-שבועיים ושותה תמצית של עשבים. עם חום הזמן הזה מבריא החולה.
6) החולה שוכב על בטנו והדרוויש רוקד על גבו ברגליים ערומות ועושה לו "עיסוי רגלי".
7) לפעמים בא הדרוויש לגור באוהלו של החולה למשך שבועיים. בזמן זה הוא עושה לו עיסוי, נופח לו באוזן ונותן לו לשתות תה עם קובית סוכר שיצאה מפי הדרוויש.
8) במקרה של נכישת נחש נותנים אנשים מסויימים מכה על האיבר הנשוך והמנוכש מבריא.
9) נשים עקרות רוחצות עצמן בסמרטוטים טבולים בדם אדם שנרצח זה עתה.
10) נשים עקרות לוקחות עז או כבש, נוסעות עם הבעל ליפו, שוחטות את הבהמה על חוף הים ומתרחצות אחרי כן בים.
11) מורחים דם חפרפרת על יד של תינוק ועליו ללקק את הדם. כאשר יגדל יוכל לרפא פרוח חולות ע"י מכות על בטנן.
12) לפעמים נותן הדרוויש הוראה לחולה לשחוט כבש על-יד מקום קדוש ולמרוח את הדם על קירוח הבית. אחרי-כן אוכלת כל המשפחה את הבשר.
יש לקחת בחשבון שהמחלות אינן נגרמות לפי השקפת הבדואים ע"י חיידקים או נגיפים, כי אם ע"י רוחות רעות (מן אל ארד) או כתוצאה מפחד או חרדה.
הדרווישים הם פסיכולוגים טובים, המבינים לנפש החולה הבדואי, והיות ובלאו הכי %90 של המחלות הן קלות ערך ומתרפאות בצורה טבעית, יש להם הצלחות ניכרות.
ישנן, כמובן, מחלות שהדרווישים אינם יכולים להן. כאלה הן מחלות תינוקות, שחפת ותוצאות של תאונות חמורות, שעבורן זקוק החולה לטיפול כירורגי. (הטיפול בשברים ע"י הדרווישים גרוע ביותר).
מצד שני קורה לפעמים שדרוויש מצליח לרפא חולה שלא מצא מרפא אצל רופא מודרני מודה ד"ר בן-אסא בנימין.
פורסם 16/01/02
ירון מרגולין