אלינה פיצ'רסקי היא ישירה, מדברת מהבטן, כולה עצמה ולהט סוחפים. היא רקדנית הפורצת דרך בהבאת המחול הישראלי היונק השראתו מהמזרח. תמר טל יצאה לראיין אותה עם צאת המופע השלישי אותו היא מעלה: "געגועים ללולו". בהחלט
האישה שהביאה את הריקוד המזרחי לתודעת הקהל כאמנות בפני עצמה. השנה יצא לדרך מחזור א' של לימודים לקראת תעודה רשמית של מכון וינגייט למורים למחול מזרחי. ובאמת למה לא?! הרי תעודה למורים לבלט, מודרני, ג'אז וכו' הם דבר שבשגרה, העובדה שרק השנה, לראשונה, ניתן ללמוד באופן מסודר את הוראת הריקוד המזרחי, מספרת את סיפורו של המחול המזרחי בארץ. אלינה היא חלוצה אידיאליסטית. היא שהעלתה את המחול המזרחי לבמה אמנותית, ועוד יותר מכך הצליחה לחדור ללב ליבו של המיינסטרים, ועכשיו היא קובעת עובדות חדשות, זהו מחול שיש ללמדו באופן רשמי, בממסד אקדמי.

במסגרת תכנית הלימודים השנתית אותה הקימה ובנתה אלינה, לומדים מזרחנות, אנטומיה, פיסיולוגיה, פסיכולוגיה, סגנונות מעשיים בריקוד, תולדות המוסיקה הערבית, תיפוף של מקצבים בסיסיים, מתודיקה, כוריאוגרפיה ועוד. התכנית עשירה, מצוידת במיטב המורים, כל אחד בתחומו. לתכנית מתקבלים בעלי ניסיון בריקוד לאחר מבחני קבלה. במקביל מלמדת אלינה ריקודי בטן בווינגייט במסגרת קורסים הפתוחים לקהל הרחב. הרעיון מאחורי היוזמה היא לקבוע עובדות בשטח. היום כל מי שיודעת קצת להזיז אגן פותחת קבוצה. הבעייתיות בכך מסבירה אלינה, היא שאפשר ממש לעשות נזקים גופניים ונפשיים. בית הספר הוא מענה, הוא חשוב ככתובת, ויותר מכך הוא חשוב ליצירת רף חדש למורים למזרחי. הריקוד חייב להילמד ביחד עם התרבות ממנו צמח והמוסיקה עליו הוא מושתת, ובית הספר מצייד את תלמידיו בכלים אלו.

אלינה היא בחורה קטנה, יפהפיה, בעלת קסם אישי כובש ועצמה פנימית. ואני רק יושבת מולה ותוהה איך מצליחה כזאת קטנה להזיז הרים כל כך גדולים. היא מורה נערצת על ידי תלמידיה, המקימה של בית ספר למורים לריקודי בטן ותרבות מזרחית ראשון מסוגו בארץ, היא יוצרת ומחדשת בתחום המחול, רקדנית עצמתית על הבמה, היא המפיקה, הכוריאוגרפית והרקדנית של הופעותיה, ו"אפילו" אומרת לי "אני מסתובבת עם כרטיסים בכיסים, את קולטת?!" כאשר אני שואלת כיצד היא מצליחה לעשות הכל, עונה אלינה שזה חזק ממנה, לאזם בערבית, מוכרח, חייב. במפגש עם רקדנית מחול מזרחי מצליחה, אשר חדרה למיינסטרים ומעלה את הופעותיה בתיאטראות המקצועיים של ישראל, קשה שלא לתהות על הקשר שבין מוצאה הרוסי לחיבורה העמוק לתרבות המזרחית. אלינה כלל לא רואה בעיה עם השניים. החיבור שלה עם התרבות העשירה לא קשור במטען מבית, חינוך או חשיפה לתרבות באופן מיוחד. החיבור הוא אישי, אלינה-מזרח. המזרח הוא הרגש, האמיתיות, האופן הישיר שבו הרגש יוצא מהבטן שלה ונכנס אל הבטן של האחר. אולי דווקא בגלל שהיא מגיעה לעולם זה נקיה ממטענים של מסורת, דימוי, העדפות אלו ואחרות, ניתן לה דרור לביטויה האישי. אלינה לא רואה עצמה מחויבת להישאר בכללי התנועה של ריקודי הבטן, כפי שקורה פעמים רבות אצל רקדניות ממוצא מזרחי שהתחנכו על ברכי המוסיקה והתנועות המסורתיות. עבורה אלו הם מכשיר להבעה אישית. היא חסידה גדולה של האינדיווידואליזם, האינטרפטציה, או יותר מכך החוויה האישית והבעתה בריקוד.
הטכניקה היא אחת, ברורה, מדויקת, אבל מרגע שנלמדה היא כבר כלי לשימושה של הרקדנית באופן עצמאי.

העובדה שהמחול המזרחי כל כך ישיר, פתוח ללא מעצורים ומבוסס על תנועות והחזקת גוף הנובעים ממקום רגשי, היא זאת שיוצרת את ההזדהות העמוקה של אלינה עם המחול כתפיסת עולם. אלינה מספרת שהיא שומעת המון מוסיקה ערבית, אום כלת'ום, "יש משהו ברבעי טונים האלו שנכנס ישר פנימה". מבחינתה הכל מתחיל ונגמר בחוויה, וזו יכולה להיות תוצאה של מראה עיניים, שמיעה או רעיון, אבל החוויה היא שתייצר את המוצר, הריקוד.
ש: איך את בוחרת בגד?
אלינה: "התלבושת תמיד נתפרת לפי מידה". בדרך כלל זה הולך כך: היא מסתובבת בנחלת בנימין ופתאום רואה בד שמוצא כן בעיניה. מיד מרימה טלפון לאסי חסקל. "ראיתי בד...כמה לקנות?"... "עוד פעם פרחים?". אסי הוא אמן כשלעצמו בעיצוב תלבושות. כשמנסה אלינה להסביר לו מה היא רוצה הוא תמיד יפסיק אותה ויגיד "טוב טוב אני יודע בדיוק מה את צריכה", והוא באמת יודע.

במסגרת עבודת התזה לתואר השני בטיפול בתנועה, עסקה אלינה בארכיטיפ הנשי. התפיסה כולה לקוחה מהפסיכולוגיה של ק. ג. יונג אשר ביסס את המניעים האנושיים על הארכיטיפ, המבנה הנפשי המניע את התת מודע. הארכיטיפ הנשי מורכב מארבעה טיפוסים עיקרים: האישה האימהית, האישה הפראית, האישה הציידת לוחמת (אמזונה), ואשת האהוב. לפי שיטת הטיפול אותה פיתחה אלינה, כאשר נותנים מקום לביטוי של כל אחד מהפנים הללו, הופכת האישה לאישה שלמה, מסופקת.

נושא הארכיטיפ התפתח לא רק לכדי שיטת טיפול. הוא היסוד למופע הראשון שהעלתה אלינה בשנת 96' "הרמון של אישה אחת". ההרמון, המסמל את הריבוי, מצוי כל כולו באישה אחת, אלינה. במופע הועלו שבע דמויות המסמלות פנים שונים באישיותה, כאשר האישה האחרונה היתה גילומן של כל הנשים ביחד, ו"היא באה מאהבה".

אלינה התדפקה על דלתות כדי שיקבלו את המופע לעלות על במה. "בתחילת  המהפכה" היא מספרת "קיבלתי 'לא' מכל כיוון. אני לעולם לא אשכח את התשובה שקיבלתי ממשרד התרבות: 'ריקודי בטן? זו לא תרבות' וטריקת טלפון". אבל אלינה המשיכה, מצוידת בכח ה"לאזם" שלה, הצליחה להביא את המחול המזרחי ללב ליבה של ההתרחשות בארץ, לבימת התיאטרון. "געגועים ללולו" הוא המופע השלישי אותו מעלה אלינה, והוא המשכו הישיר של "הרמון של אישה אחת". לולו היא אחת מהדמויות של "הרמון של אישה אחת". היא
דמות תיאטרלית, מעין כרמן של התרבות המזרחית. היא לא עושה חשבון לאף אחד על שום דבר, האישה הפראית ללא מעצורים, נאמנה לעצמה. אלינה מספרת שהיא חשה געגועים ללולו , הדמות שבתוכה, וביחד עם הגעגועים שלה תמיד שאלו אותה אנשים "נו, מה עם לולו?". כרקדנית בטן פורצת סטיגמות את מוגדרת כל הזמן לפי מה את לא עושה: לא כסף בחזה, לא בגד כזה וכו'. אלינה מעלה מופע שלם סביב לולו, שהוא גם statement עבורה: לולו, כמו אלינה, לא מתחכמת, לא מתיימרת, היא מה שהיא, משעשעת, מתקתקה, דמות מסרט ערבי. היא היום שבע שנים מבוגרת, ולכן היא לולו יותר בשלה, יותר נאמנה לעצמה, יותר "לולואית".

המופע מורכב משני קטעים מתוך" הרמון של אישה אחת" הנשזרים ביחד עם קטעים חדשים לסיפורים היוצרים ביחד מופע שלם. אלינה מביאה כאן את המחול הישראלי לשיא ולעוצמה של שלמות ויופי. היא משתלבת עם המוזיקה, עם יכולת הביטוי הגופני ועם נשמת הריקוד בעת ובעונה אחת ויוצרת בעזרתם הרמוניה מושלמת" אומר ירון מרגולין שנכח בהופעתה בירושלים בשבוע שעבר. גם משפחת סניורה מהמכובדות שבמשפחות הגרות במזרח העיר נכחה במופע - "ההופעה עומדת בכל הסטנדרטים הגבוהים ביותר שאנו מכירים ופוגשים בקהיר" אומר סניורה. המוסיקה מנוגנת על ידי אותם נגנים איתם היא עובדת כבר שבע שנים: סלאח היבי על הדרבוקה, יוסף מח'ול על הכינור, ג'אמיל מנסור מנגן על העוד ועל הנאי, שאדי מנסור על אקורדיון וקלידים, וואחיד חאטיב על דאף ועל מזהר. ועומאן, זמרת. היחסים בין הנגנים ואלינה חמים ביותר, דבר שמאפיין את כל עבודתה עם אנשים.

לאחרונה יצאה אלינה לסיבוב הופעות גדול בארה"ב. בכניסתן לנמל בארה"ב, על קירות הטרמינל, קידמו את פניה ואת פני נטע שיזף, שותפתה למופע "מורנה עמורה" פוסטרים ענקיים עם תמונה שלהן ופרסום למופע. וזאת הייתה הפתיחה שסימלה את כל המסע. ההצלחה היתה אדירה, והסיפוק רב. morenaamoora/to.go. הביקורות שיבחו ופיארו וכינו את אלינה ריטה היוורת' של ריקודי הבטן, הסולו שנתנה במופע הוכתר ה highlight של המופע, וההתרשמות מהדינמיות של הריקוד הרגשי והגופני תוארה בביקורות כעצמה וולקנית מרוכזת.

תמר טל
פורסם 04/3/23