ירדנה כהן שפיתחה מחל ישראלי ייחודי, שהרקידה את השמש והעננים, שלפי
החליל שלה קיפצו רועי צאן על עדריהם, למדה את יסודות המחול שלה משורשי האדמה, גלי הים מדרוזים ומבדואים. היא שיכללה אותו בוינה, הופיע בכל העולם ולבסוף חזרה הנה ולימדה אותנו לרקוד. היא הגברת הראשונה של המחול הישראלי, כלת פרס משרד החינוך על מפעל חיים לשנת 2000 . היא האומן החשוב ביותר בחמישים שנות קיום מדינת ישראל בתחום המחול לפי עיתון ירושלים,
israeldance ועיתון תל-אביב. ב - 2000.11.26 בתל-אביב, העניק לה שר התרבות המדע והספורט מר נתן וילנאי את פרס המחול בשם אישי .מחול, מעריצים, תלמידים ואזרחי מדינת ישראל.
הגעתי לכאן, כדי לתת לך, ירדנה את הפרס באופן אישי', אמר השר והתנצל על שעליו לרוץ לישיבת הממשלה בירושלים מיד לאחר שיסיים את דבריו. וילנאי סיפר שאביו היה תלמידו של פנחס הכהן אבי ירדנה כהן, 'לאורך כל ילדותי גדלתי על סיפורי הערצתו של אבי את כהן' הוא אמר והסביר כי משנודע לו שירדנה, הבת של פנחס בין מקבלי הפרס החליט, שגם במצב קשה זה של מדינת ישראל יעשה כל שביכולתו להעניק לה אישית את הפרס.
ירדנה כהן, אם המחול הישראלי שקיבלה נוכח מעריציה הרבים ואישי ציבור את פרס שר התרבות המדע והספורט על מפעל חייה. אמרה 'קטונתי' וסיפרה שלו נשאלה אם היא רוצה להתחיל הכל מבראשית אמרה שכן אבל בתנאי שתוכל לרקוד.
היא יצרה בארץ שפת מחול חדשה והפכה לסמל של אשת רוח, היוצרת מתוך חירות
אישית ובורחת מחיקוי ומהתבטלות בפני אפנות מתחלפות. היא נולדה בואדי נסנס בשנת 1910 ולאחר שהוריה עברו להתגורר בבת-גלים עברה עליה ילדותה מול גלי הים, על חופיו של הים התיכון, בין שחפים עפים שם גם בשביליו של הכרמל צמחה השראתה למחול. מאלו הולידה את המיוחד והמקורי שאיפיין את יצירתה שזוהתה עם הריקוד הישראלי. מורתה הראשונה לריקוד הייתה מיס מירמידיסלי, שלימדה את ילדי הבריטים בלט בחיפה. מורתה השנייה הייתה מבקרת המחול שלומית רוט. את אהבתה לנוף הארצישראלי שנתן לה השראה למחולותיה קיבלה מאביה, הזואולוג פנחס הכהן, יליד מטולה. לימים יצאה להשתלם בבירות המחול העולמי של שנות ה30 וינה וברלין, ושילבה במחול המזרחי, שאותו הביאה עמה מהארץ, את המערבי, שרכשה שם.
את ההשראה למחולותיה ינקה מנופי הארץ, שבהם מצאה עושר קצבי ותנועתי. אך כדבריה את יסודות המחול האמיתי למדה משורשי האדמה, גלי הים, גם מתושביה העתיקים של הארץ הערבים, הדרוזים והבדואים. את סיבוב ההופעות שלה בארץ ובעולם ליוותה תזמורת שהורכבה מנגנים ערבים ויהודים. חיים חייט פרט על קנון, אליהו ידיד היה נגן העוד ועובדיה מזרחי תופף בדרבוקה. 'שמה של כל מנגינה נקבע על ידי נגני על פי תוכנה המיוחד', נזכרת כהן. 'בין המנגינות היו שירי אהבה, צער ויגון מנגינות שנמסרו על פי שמיעה וללא תווים, כולן עתיקות'. מחשש שיאבדו המנגינות פנתה כהן אל בוסקוביץ שיתעד אותן בתווים.
בוסקוביץ שהה שבועות אחדים בחיפה והשניים (ירדנה כהן והוא) עבדו בהתלהבות שעות רבות. בעקבות מפגש זה כתב בוסקוביץ את 'הסוויטה השמית' שלו 1945, שנוגנה על ידי הפילהרמונית הישראלית (1947) והתזמורת הסימפונית של וינה (1958) . ליצירה גרסת פסנתר שנכתבה במיוחד עבור ירדנה כהן. גם המלחינים יזהר ירון, אורי גבעון, משה גסנר יצרו מנגינות עבור ירדנה כהן וכן עמנואל זמיר, אמיתי נאמן ופולדי שצמן. בשנות ה 40 הוציאה כהן את המחול מהתיאטרון הסגור אל המרחבים. היא צירפה
אל רקדניה רועי צאן על עדריהם, בנתה אוהלים ומבנים לצד ערמות חציר, והדהירה רוכבי סוסים על הגבעות, שעה שגם העננים, שקיעת השמש וממטרות המים לקחו חלק בחווית המחול שיצרה. עד היום נחוג חג השבועות בהשראת הפקותיה אלו.
את החינוך למחול בארץ ייסדה כהן בכיתת מחול צנועה, לילדות, שפתחה בהדר הכרמל. במבט לאחור נמנים עם תלמידיה נעמי בהט-רצון, כיום ראש החוג למחול בסמינר הקיבוצים, שלום חרמון ורותי אשכנזי ממיסדי זרם ריקודי העם בארץ, רינה ירושלמי, שעיצבה תיאטרון ייחודי משלה, סמי מולכו, פרופסור באקדמיהלמחול בוינה, רוני סגל, שהקימה בית מחול ולהקה בברן שבשוויץ, ד"ר פנינה פלר, האנתרופולוגית חוקרת מחולות הפולחן וירון מרגולין שהקרים בית מחול ולהקה בירושלים.
'השיעורים נתנו לי בסיס אישי וחינוכי' נזכרת נעמי בהט רצון. רקדנים יוצאים מדי פעם אל אולפנה של כהן ועורכים אתה סדנאות בנושאי המחול המיוחד שעיצבה. למרות שהזרם המרכזי של הרקדניות האירופאיות בנות תקופתה לא צידד בלימוד בלט קלאסי, שלחה כהן את הצברים שלה להשתלם בבלט אצל ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, ובמחול מודרני אצל רינה שחם, תלמידתה של מרתה גראהם. בתפיסה פלורליסטית זו הפכה כהן לסמל לסובלנות, תוך שאיפה לחדשנות. אבל מעל לכל, אולי, כהן היא חלוצת המחול המחלים, זה שזכה מאוחר יותר לשם 'דאנס טראפי'. בין תלמידיה בתחום זה: צופיה נהרין, אמו-מורתו של אוהד נהרין, דרורה אלון ושושנה הירש, שמלמדת בסמינר בית הכרם שבירושלים. תלמידה אחרת, מייסדת להקת המחול הקיבוצית, יהודית ארנון, מספרת שכשהגיעה ארצה לאחר השואה הייתה ירדנה כהן אחת הדמויות שריפאו את נפשה, וזאת בעזרת שיטת המחול המיוחדת שפיתחה.
'ירדנה כהן חיפשה את התנועה הטבעית, האורגנית. היא ביקשה שנשים ידיים על
הסרעפת ורק ננשום, תוך הקשבה לתוף המלווה, כי גם נשימה היא תנועה. היה בזה הרבה מן האמת. מובן שאחר כך התנועה פרצה החוצה והועברה למרחב" נזכרת יהודית ארנון.
ורינה ירושלמי מספרת: 'ירדנה כהן מביאה אדם לרקוד מתוך הנפש אל הגוף, היא פתחה לנו את המחול מתוך נוף נפשנו' בין יצירותיה הגדולות 'מחול החתונה', 'המקוננת' ,'בעלת האוב', 'נער מן הכפר', 'הדייג', 'חווה בגן עדן', 'בעלת האוב מעין דור', 'אשת לוט', 'חנה בשילה', 'בת יפתח' ו'הגר'. בשפת התנועה שלה הושם דגש מיוחד על עבודת הכתפיים והאגן. הביטוי האישי בהם היה חזק, נועז ונרקם בהרמוניה במנגינות מזרחיות רבות עוצמה שנוצרו במיוחד עבורה. נפשותיהן הסוערות של דמויות מיתולוגיות ותנ"כיות על רגעי חייהן הדרמאטיים קמו לתחייה במחולותיה. ירדנה כהן השאירה רושם עצום. בין תומכיה הנלהבים היו הרקדנית גרטרוד קראוס, מבקרי המחול לאה גולדברג וחיים גמזו שכתב עליה: 'רינה אחת וחרישית
העומדת על סף התפוצצות... ומשום שהיא נשארת על מפתן הרחשים הנני אסיר תודה למחולותיה'.
