גם בבית קפה קטן בתל-אביב, אביגיל, הרקדנית הדגולה, היא אש לוהטת, תזזית מחוללת על שתיים. שערה פזור, עיניה בוערות, שתי גחלים נוצצות, שפתיה אדומות כרימון עומדות להתפוצץ, גזרתה נאה, היא מדברת בשטף, עוצרת לרגע, רק כדי לנשום, נזכרת בדבר מה ומעלה אותו אל אויר העולם, כנה להדהים, אביגיל קליין. רק לפני כמה ימים נחתה אצלנו ממסע הופעות בארצות הברית ומיד היא ארזה שוב את מזוודותיה והמריאה, כדי לרקוד לפני קהל מעריציה והפעם באוגנדה. העיתונות השחורה הכריזה על גאונותה בעמודים הראשיים, הטלוויזיה הקרינה את הופעותיה והיא ניצבה מול ההמונים, בפרק, מול האגם בהופעת חינם. 'כשגיליתי שהכרטיסים להופעות שלי, בקזינו של קאמפלה כל כך יקרים, ואנשים פשוטים לא יכולים לראות את המחול שלי, הכרזתי בשידור טלוויזיוני על הופעה חופשית בפרק', הרקדנית אמרה וביצעה, הרקדנית שלנו, אביגיל, אנושית כל כך, יפה כל כך, רקדנית גדולה כל כך, מדהימה, נהדרת ונדיבה.

ב 1966 נולדה אביגיל קליין בפתח תקווה, אביה אליעזר היה אז בעל חברת הובלות והאם שושנה עקרת בית. אחותה חנה כיום מושבניקית המתגוררת בכפר דניאל, שם, בכפרה גם הייתה הופעת המחול הראשונה שלה. 'אחותי ארגנה לי את
ההופעה ההיא ומרוב התרגשות הורדתי 20 ק"ג', היא נזכרת. לאביגיל אח נוסף מנישואיה הקודמים של האם, 'הוא גדל אצל סבתא, ברבות הימים לא שמר על קשר ואין לי מושג מה הוא עושה כיום'. ביוני 94 היא התחילה לרקוד. 'רציתי להדהים את מחמוד, להפתיע את החברים לעבודה בספארי, במופע של ריקודי בטן, בפורים'. תחילתו של הסיפור בשרות הצבאי, אביגיל הייתה פקידה בשכם. 'היה עלי להנפיק אישורים, אני נערה כבת 18, שהוטל עלי לקבוע אם מוחמד, או נאסר או הישאם יתאחדו או לא יתאחדו אם משפחותיהם, והם מצידם רק רצו, בכל מאודם, להתאחד עם בני משפחותיהם ולא הפסיקו להגיע למשרד, לשגע אותי. ואני לא ראיתי בהם יותר מחלקי מטרד נוספים של השירות הצבאי'. היא מתייסרת מהזיכרונות הללו, מחשבות זוועה על החלטות שגויות ושרירותיות, שחרצו גורלות אנושיים בשאננות השירות שלה. הלחץ היה גדול ואביגיל, הנערה הרגישה, אז חיילת, לא יכולה הייתה לסבול את השירות הזה. 'ביקשתי לעבור משכם למקום אחר' היא אומרת לאקונית. למזלה היא נבחרה לעבוד בתל-השומר ככלבנית.

אביגיל: 'חלק מהחיילים, העמידו את גבריותם במבחן מול הכלבים' היא נזכרת שהם עשו לכלבים דברים נוראיים, ושהטריפו את הכלבים בהתנהגות אלימה כלפיהם גם הוציאו מנפשם, בהדרגה פראות איומה. 'חשבתי שיש בהתנהגותם חוסר צדק מוחלט' והתחלתי לגונן על הכלבים, לרכך אותם מחדש. כך היא למדה להביט אחרת בעיני הבחורים .
'כלב היה חוטף מכות רצח מהגברים הללו כדי שיוכלו לשבור את רוחו ולקשור אותו לכבל, שבצמוד אליו הוא התרוצץ ושמר על הבסיס'. היא שמעה ביטויים כגון: 'אני לא גבר אם אני לא תופס את הכלב, ומוציא אותו בידי אל הכבלים' והזדעזעה מאחורי התגרויותיהם עמדה לדעתה גבריות מתוסכלת, מושפלת ונחותה, נמוכה עד כדי כך שהיא עמדה כל יום מחדש למבחן מול כוחם האדיר של הכלבים, גם לאחר שפצעום נפשית לא פסקו'. אביגיל לא נכנעה והחליטה שדווקא כאן תשמור על החמלה.

לאחר השירות היא המשיכה בתחום בעלי-החיים 'חשבתי שאלמד ואהיה לוטרינרית', מכל מקום היא הצטרפה לצוות אנשי האחזקה של הספארי ברמת-גן 'היינו בצוות מספר אנשים, רובם טהורים ושונים ממה שפגשתי בתל-השומר, לבד ממני כולם היו גברים. בין הגברים כמחציתם הייתה מבני ערב', שם אביגיל פגשה את מחמוד מאום-אל-פאחם, לימים המורה הגדול שלה למורשת המזרח, לתרבות אחרת, למוזיקה שאותה היא גילתה רק בדרך מקרה.
לכל אחד מהחבורה, בספארי, היה עניין אחר, אביגיל נהנתה להתבונן בבעלי החיים ולחקותאת הלכותיהם, תנועותיהם וקולותיהם של נמרים, אריות ונחשים. מחמוד אהב להשמיע מוזיקה ערבית, בעיקר של אום-כולתום ודוב וולפמן שלמד משחק וסיפר שאחד מתרגילי המשחק בבית הספר שלו זה להתבונן בבעלי חיים. הוא לימד אותם לראות מה כל בעל חיים מייצג. 'למשל', מסבירה אביגיל, 'האריה הוא מלך בשל יראת הכבוד שמקרין סביבו. הליכתו והדרך שבה הוא מניח את כף הרגל על הרצפה מעוררת את התחושה הזו. הכלב נאמן, ובכל פעם שתתקרב אליו תמצא אותו מתלהב והלשון שלו מקשקשת בחוץ לקראתך. והנחש, הוא מעורר את החושניות, בגלל הגב הגמיש שלו והיכולת המופלאה שלו להזיז כל חוליה בנפרד'. הדברים של דוב עוררו אותה לחקור את התנהגותם של בעלי-החיים. 'עמדתי מול הנמרה וחשבתי לעצמי, מדוע יש לנמרה, בעיני, סקס אפיל, התחלתי לחקור את התנועה שלה וגיליתי שגם לה כמו לנחש יכולת להזיז כל אחת מחוליות הגב שלה בנפרד וניסיתי לעשות בדיוק מה שהיא עושה'. אביגיל גם עמדה בנקודת תצפית מול הצבוע. 'מדוע הוא דוחה אותי חשבתי', בתצפיות שערכה היא גילתה את הכנסת האגן שלו בזמן ההליכה 'האגן שלו תמיד מופנה כלפי פנים, הכנסת האגן, חשבתי יש בה משהוא דוחה'.

'יא מרה' היו קוראים לה הבחורים 'אישה' וזה עיצבן אותה, אבל כשהזמינו אותה לאום-אל-פאחם, לחפלה בביתו של מחמוד היא הלכה. לאחר הארוחה מחמוד ושם קלטת וידאו של רקדנית 'זו הייתה פעם ראשונה בחיי שראיתי את פיפי הפתיע עבדו רוקדת' (הגדולה שברקדניות ערב), 'פיפי הגניבה לי את השכל, מצאתי את עצמי מתבוננת בה בפליאה, גם הבחורים התלהבו ממנה, אבל אני בטוחה שמסיבות אחרות לגמרי', מכל מקום בו ברגע אביגיל החליטה להפתיע אות מחמוד ולתת לבחורים הופעה חייה של ריקודי בטן במסיבת פורים שהלכה והתקרבה. לצורך משימה זו היא פנתה לסטודיו B שבתל-אביב, שם, אצל ברברה, בשיעור הראשון, היא מצאה עצמה מחייכת. 'כל נקבובית בעור שלי האזינה למוזיקה, הנפש התעוררה משינה של שנים' הגוף
של קליין חייך לאורך כל השיעור. האישה הפנימית נעורה וסירבה להירדם שנית. הנפש התפרצה ולא נדמה למעשה עד עצם היום הזה. הסערה המכונה אביגיל קליין רוקדת החלה כשהיא גילתה את הנפש השוקקת בקרבה והמרקידה את הגוף. 'חוויה של טירוף ושלווה אחזה בי' עוצמה ורכות, חדות ומעגלים אחזה בנערה הרוקדת. 'המוזיקה חייכה אלי' היא נזכרת ומוסיפה בלהט: 'אהבה ממבט ראשון'. למחרת היא רצה אל הספארי, היא התנפלה על החברים ומלמלה בהתרגשות, היא לא יכלה להמתין עד לפורים, הכל בער בה: 'אני רוקדת!!!' היא אמרה לפתע באושר גדול. נערה, אישה רקדנית בתחילת הדרך והיא רק בת 20 שנה וכל כך מוצפת באור של תקווה.

ב 1990 החלה ללמוד גם אצל אליזבט, ברח' דיזינגוף. אליזבט למדה לרקוד אצל לילה חדד (מורה גדולה למחול בפריז). אליזבט התאהבה באש המחול שאחזה באביגיל וביקשה ממנה שתחליף אותה, כמורה, כשנסעה להשתלם שוב בפריז. כך ובמשך שנה התודעה אל סגנון המחול של לילה חדד. שיטת מחול העוסקת בהפרדת אברים. הרגליים, בשיטה זו, נעות במהירויות הנמדדות על ידי קצבים מהירים בהשפעת המוזיקה של מרוקו. מחמוד היה עוקב אחר דרכי הלימוד. יום אחד אביגיל סיפרה לו על ריקוד עם מקל שלמדה. 'תפקיד המקל במחול של האישה נובע מהלהט הגברי' אמר מחמוד והסביר לה שנפנופי המקל באים ממחולות הגברים, 'האישה מכה בו באוויר כרמז לכוחה וליכולתה להתגבר על הכוח הגברי גם לאיים עליו ביכולותיה כאילו היא אומרת לגבר, גם לי כוח להכות בו בך, הירגע'. השיעורים הראשונים על רקדניות הבטן הגדולות גם הם של מחמוד. הוא הסביר את נפלאות המחול של חנאן המצרייה. העדינות שלה על האצילות נובעת מתנוחת כפות
רגליה על הרצפה במהלך הריקוד. 'ראי', אמר בהתבוננו בקלטת הוידאו 'כיצד היא רוקדת על קצות אצבעותיה, לעולם חנאן לא תניח את העקבים על הקרקע, זה מה שיוצר את הריקוד האצילי. היא מרחפת'. גם את נגווה פואד הכירה אצל מחמוד 'מלכה, רקדנית מלכה' פסק מחמוד. 'ראי כיצד היא מתייחסת למוזיקה, גם לזו שכתבו גדולי מלחיני מצרים במיוחד עבורה, רואים בתנועותיה שהיא יודעת את המוזיקה בעל-פה. היא נעה וכל צליל מקבל תגובה גופנית. לפתע היא עומדת, לא מהססת, מאזינה, רק נפשה רוקדת ועוקבת אחר המוזיקה, לפתע היא שבה לזוז, כאילו אומרת 'גם לי כוח משלי, כוח הריקוד, כוח ההקשבה וההתבוננות'. היא מלכה ' פסק מחמוד והיא יכולה להרשות לעצמה להקשיב, תוך כדי ריקוד למוזיקה ורק בחלקים שתבחר היא תנוע.'. מה הוא אמר על פיפי עבדו?
ת': 'רקדנית גדולה צריכה להיות יכולה לצייר בגופה את המוזיקה. המוזיקה מאוד מגוונת ועשירה, תזמורת שלמה ולפעמים גם זמר מסייע לעושר זה להתקיים. כשהרקדנית מצליחה לצייר היטב מוזיקה שכולם אוהבים גם הרקדנית נאהבת. פיפי עבדו היא רקדנית שכולם אוהבים סיפר מחמוד, אבל לא רק בגלל יכולתה המוזיקאלית, גם בגלל העממיות שבה. הוא הציע לי לנסוע לקהיר להתבונן בה. אביגיל יצאה לקהיר, לקחה שיעורים אצל עבדו והתבוננה בהופעותיה. 'ראיתי אותה בהופעה, היא כריזמטית בצורה בלתי רגילה, קשה לתאר במילים את יכולתה לתקשר עם הקהל. אולי בגלל זה מחמוד חושב שהיא רקדנית 'בלדית' - עממית. אתה יושב בין מאות אנשים ומסתכל עליה ובטוח שרק למענך היא רוקדת, שרק אתה קיים עבורה'.

קליין שבה למצרים מספר פעמים כדי ללמוד אצל הגדולות שבמורות המחול הערבי: אצל מינה סעיד היא השתתפה בסדנאות שסעיד ערכה בנואיבה, אצל רעיה חסן לקחה שיעורים באולפן אפלולי מותקף ביתושים, בקהיר ואת מאדם בוסי היא שכרה באופן פרטי. בוסי באה אל קליין והעבירה לה את סודותיה בחדר במלון בקהיר.
כיצד יצרת קשר עם בוסי?
ת': אני לא דוברת ערבית, דבי גולדמן, שפועלת בוינה, תיאמה בינינו את הפגישות. רפרטואר המחול של קליין עשיר ומגוון היא רוקדת מחולות של רעיה חסן, מונה סעיד ומאדם בוסי לצד מחולותיה של דבי גולדמן, אברהים פארח, ג'יהן קאמל וסרינה וילסון. גם מחולות עכשוויים ברפרטואר שלה ביניהם ריקודים של ניני קלקין שהתקבצו למופע חדשני 'ברוך שעשני אישה' בו היא רוקדת למוזיקה של פאגניני לצד שירים של אום-כולתום. 'גם אתה חיברת לי ריקוד, את 'אל חינה' למוזיקה של עבד אל וואהב. היא קופצת ומדגישה. 'עזבי את זה', אני מבקש, 'לא, תכתוב את זה!'. ההופעה הכי מרגשת שלה הייתה במוסד לילדים בעלי תסמונת דאון. 'זו הייתה הופעה בהתנדבות, רקדתי מול עיניים בוהקות, הם היו בלתי אמצעים לגבי, עלו על הבמה וחיבקו אותי, אמרו תודה ואני פשוט בכיתי'. ברמאללה היא הופיעה בשם בדוי. 'בתקופה שעבדתי בירושלים על 'אל חינה' פגשתי בנגנים פלשתינאים. התחושות היו אז חזקות שהשלום עומד בפתח ומה שלא יעשו המנהיגים יעשו אנשי השטח והאומנים'. תחילה היא הכירה אנשים מבית-לחם והם הובילו אותה אל אולמות המופעים ברמאללה. 'תנאי ההופעה היו שאסתיר את זהותי, נבחר לי שם במה חדש: ג'וליה מבוסטון'. משירדה מהבמה הוקפה בתושבים דוברי אנגלית 'We are from Nablus' אמר אחד מהם וקליין הרגישה שצבע פניה הופך לבן. נבלוס, שכם, שם פגשה לראשונה את הערבים. 'אולי אחד מהם לא התאחד עם אישתו בגללי' מחשבות החלו להתרוצץ במוחה, היא לא האזינה לדבריהם, 'הכל התערבב בתוכי והיה כמרקחה'. היא חשה שהמעגל ניסגר ושהיא מצליחה לשמח את אותם אנשים שלא עשתה עמם, בודאי צדק, בעברה. התחושות היו כה חזקות עד שהיא עלתה שוב לבמה ורקדה מחול נוסף חזק מתמיד מחול של כפרה, מחול של סליחה ואהבה - ריקוד לאנשי נבלוס (שכם) שלה. הקהל הריעה וקליין יצאה עם סודה בלווית הנהג שהוצמד אליה ושבה לירושלים דרך ירושלים. בדרך סיפר לה הנהג שהחפלה הייתה למען שחרור האסירות הפוליטיות שישבו בכלא הישראלי במשך שנים. 'שתקתי, החוויות של הלילה הזה היו גדולות עלי'.

היא מתאמנת בכל יום, מאוד אנרגטית וכשהיא עומדת על הבמה, קטנה או גדולה היא נאהבת, האהבה פורצת ממנה וניכר בה שהיא מאוהבת בקהל המחזיר לה מצידו אהבה. ראיתי אותה רוקדת בקרוואן, בתל-אור, על בימת תיאטרון ירושלים, במסעדות ובחתונות, היא עוצמתית וכריזמאטית, תנועותיה מדודות היטב, קטנות כגדולות, עיניה בוערות ואש יוצאת מגופה, היכולת שלה בלתי נדלית והיא מסוגלת להופיע בערב אחד בכמה מקומות שונים. היא נוסעת לכל אורך המדינה. הופעותיה מתחילות ב 8 בערב ונגמרות אחרי חצות, היא לא מתעייפת ונראית זוהרת ורעננה גם בהופעה האחרונה. טייפון קליין לרגע נינוח ותמיד מתפרץ הכל נעשה אצלה בדייקנות ובאלגנטיות אומנותית - רקדנית דגולה.

פורסם 15.12.2000