פסיעותיו האחרונות של נפתלי עירוני, המכונה ניקו - האסתטיקן של הריקוד - מזכירות לי את צעדיו האחרונים של איש הרוח הגדול. כמו בסיפורים על גדולי הרוח בעולם ובהסטוריה כך גם ניקו, רחוק מכל מקום, מארצו רומניה, בה התקבל סיפרו הפילוסופי 'האני הגמיש' בהתלהבות עצומה. כאן קרוב לאנשים שצמאים באופן טבעי לפגוש ברעיונותיו, לשוחח איתו - באלמוניות אולי גם בדידות תהומית, בינינו, מנותק מידידיו הנאמנים ומתלמידיו מעריציו, אי שם בלב הכרך הישראלי בתל-אביב, סמוך לירקון הוא פרש כנף לפני כשנה (2000) ויצא לחופשי. ניקו פשוט עזב אותנו בלי להשאיר סימן, בלי להשמיע קול. תהליך התנתקותו מהחברה הישראלית החל אמנם כבר מזמן, כשלא מצא חשק לדיאלוג עם אישי תרבות ישראליים. בשנת 1991 יצא סיפרו 'המחול הבלתי תלוי, מהות ועיצוב' בו הוא פורש את משנתו המחולית. ספר אסתטי מהפכני ומאוד מיוחד. "במחול הבלתי תלוי" שני מאמרים קצרים אחד מהם מוקדש לזכרו של הפילוסוף - מורו של עירוני מיכאל באראז שניהל מחתרת פילוסופית ברומניה במשך שנים -מי שנתפס הסתכן במאסר ומוות. המחתרת הזו הוקדשה בעיקר למשנתם של שפינוזה וקונסטנטין ברונר). במאמרים אלו נפתלי עירוני מתאר, בתמציתיות ולראשונה בהיסטוריה, את המחול כאומנות של תנועה. גם אם עד כה הכל חיפשו דרך לשחרר את המחול מאמנויות התיאטרון הרי שלראשונה הדבר נעשה כאן על ידי עירוני ובספר זה. מלאכה פשוטה ומדהימה. שעיקרה בהגדרת המחול כאמנות של תנועה (לא כאמנות בימתית). כתוצאה מכך נפתלי עירוני הופך את המחול מאמנות תלויה לאומנות עצמאית ולא תלויה באחרת. כך ובמאמרים אלו פותח עירוני לריקוד אפשרויות שלא עמדו לו לאורך חמש מאות שנות התפתחותו מאז 'באלט קומיק דה לריין'. מי שעוקב אחר התפתחות המחול יודע שלאורך כל ההיסטוריה חיפשו יוצריו והוגי הדעות באומנות (בעיקר באיטליה ובצרפת) את דרך המלך אל הרעיון שיאפשר למחול להשתחרר מתלותו באסתטיקה של התיאטרון, מהמימיקה של השחקן גם מהקומי שבו, כולל שחרור מוחלט מאמנותם של השחקנים. ניסיונם של השחקנים לבטא את עצמם היה רב השראה לרקדנים משום שמאז אותו יום שבו הם הסירו - ביוון העתיקה - את מסכת השחקן מפניהם הם החלו לפתח את אמנות השחקן כאמן עצמאי ולגלם בעזרת שרירי הפנים שלהם רגשות דרמטיים ליריים וקומיים. הרקדנים ששאפו לתאר רגשות בכל גופם, כפי שהשחקנים ידעו לעשות זאת בעזרת פניהם, הלכו לאורכן של מאות שנים אחרי אמנותם ולא עצרו לרגע ושאלו האם זו הדרך. עירוני עצר למענם שאל והשיב בספרו. מובן שספר זה הנופל לידי אמני המחול בתקופתנו הוא דבר קשה לעיכול מאחר שרקדנים רבים אינם יודעים אפילו על פרשת חיפוש דרך עצמאית לריקוד מאז יציאתו של האדם מימי הביניים. מכל מקום מאחר שעד לאחרונה לא הצליחו להגדיר את הרגש כתנועה חסרת מסה ורבת שינויים ומאחר שגם לא הצליחו להגדיר את אומנות המחול כאומנות של תנועה, אנשי מחול לא שלבו בין השניים: רגש ויכולתו האדירה של הגוף לזוז בתיאום להתפתחותו.
הגוף יכול לציית לרגש בשעת משבר ובשעת שמחה מתפרצת בחיי היומיום ובהחלט גם יכול לבטא זאת כחלק מתנועתו של הכוריאוגרף לו ישכיל הכוריאוגרף להקשיב לצד זה של חיינו ולשלב אירועים רגשיים בצורה נכונה עם תנועות גוף הולמות, חשב עירוני לעצמו. חלק ממחשבותיו אלו חילק עם תלמידיו, אחרות העלה בכתובים אבל רוב הרקדנים לא האזינו לו. במקום זאת הלכה ודעכה התשוקה של הרקדנים להשכיל ולחשוב בערכים דוגמת אלו שהציע להם והמחול המשיך והסתבך. כוריאוגרפים ורקדניהם שבו וחזרו בכל פעם מחדש אל האסתטיקה של התיאטרון, אל הדראמה גם אל הישענותם של כוריאוגרפים רבים על טקסטים וקטעי תפאורה כולל סרטי וידאו שיסבירו את רעיונותיהם לקהל (גראהם, קרנקו, בז'אר, קיליאן, דה קירסמייקר באוש, פורסייד ונהרין). אחרים דרשו להרחיב את ביטוי הרגש על חשבון תנועת הגוף כדי לגלם דמויות נעות (קרויצברג, קראוס ואפילו ירדנה כהן - מורתי הגדולה) היו שהתחננו להוריד כל ביטוי אישי ותארו את המחול כדבר פיזי, מנוכר המלמד על יכולת אתלטית מאורגנת, תנועה גופנית מעוצבת (אשכול, בלנשין, פילובולוס, קאי) או אקראית (קאנינגהם) ויש שניסו לפתח תנועה על
פי עקרונות המוזיקה (דוגמת להקות מסוג מיומנה הישראלית). לאורך חמש מאות שנים חיפשו הרקדנים בהדרגה כל אחד מהם בדרכו אחר ליבת המחול, אחר רעיון שיוכל להוליד מתוכו עצמאות רוחנית ויכולת נחשקת לנוע ברצף, בלי הרף מצד אחד ולהיות גם מובן וברור מצד שני. כוחה של האסתטיקה של נפתלי עירוני, גם אם היא כתובה בעברית, קשה לעיכול לרבים מאתנו, עבור מי שבקיא בהתפתחות המחשבה הריקודית היא תופעה מדהימה שמעלה ומביאה פתרונות יצירתיים ומאוד צנועים גם נערצים בפשטותם לעצמאותו של המחול. ב'מחול הבלתי תלוי' באה תורתו של עירוני אל שיאה. כאן הוא מאחד בין רעיונות התנועה האוניברסליים (פיזיקה, כימייה, הכל זורם, העולם הוא תנועה ותו לא) ובין רעיונות התנועה האנושיים (רגש, הכרה - מחשבה -ידע ורציה) ובדומה לפיזיקאים המחפשים אחר איחוד הכוחות שיגלו את סוד תנועת היקום, ובהבדל מהם עירוני מצא נוסחה חדשה, מדהימה ומרתקת לאיחוד כוחות הנפש והגוף ובהגעתם למקשה הרמונית אחת, במרחב אחד משותף וסביב רעיון התנועה הוא רואה את הריקוד והרקדן כיצור הנע ושורד בזרם התנועה בו הוא נע. הריקוד שהוא משוחרר מכבלי המוזיקה ואמצעי הפיתוח שלה כמו מהאסתטיקה של התיאטרון - זו תפיסה חדשה ומהפכנית של עולם הריקוד - גישה שחיכינו לה מעל לחמש מאות שנה והיא כאן בעברית בספרו של נפתלי עירוני 'המחול הבלתי תלוי'.
אי שם, בלב הכרך הישראלי בתל-אביב, לפני שלושים ימים, לבדו, הוא פרש כנף
ויצא לחופשי. כיצד נפטר, לא נודע, היכן הוא קבור איש ממקורביו אינו יודע, השמועה על מותו הגיעה אל כל אחד ממעריציו בצורה אחרת ומוזרה.

האם הוא נקבר ליד אישתו האהובה שרלוטה? אין לי מושג. האם היה מי שילך אחרי ארונו? האם גדול הרוח שלנו מצטרף לרשימה המכובדת של גדולי הרוח שקברם לא נודע? כשרמברנדט נפטר הלך אחריו כלבו הנאמן, אבל לניקו שלנו גם כלב לא היה.

היה שלום איש יקר ואהוב, עברתי אתך שנים רבות והיית לצדי בכל התהפוכות, כשלא הצלחת להתפנות, להגיע לחזרה, לשוחח על סוגיה אסתטית שהטרידה אותי, לענות לטלפון, או לדון בסוגיות של הפסיכולוגיה התנועתית (על האני הגמיש שלך או על משנתו של ברונר) קמה שרלוטה ואמרה: 'ניקו, האומנות מחכה, האומנות היא מעל לכל', ואתה היית שם, תמיד היית לעזרתי, לצידי או מעברו השני של קו הטלפון. כל יום במשך שמונה שנים שוחחנו בטלפון, בביתך או בבית-המחול שבירושלים, גם בביתי הירושלמי. שעות שוחחנו, ...מעולם לא חשבתי שבקשה מכל חויותי הקשורות בריקוד, העדרותך הממושכת, שתיקתה של המזכירה האוטומאטית שלך מזה למעלה מחודש, שתיקה שתמשיך לנצח ותשאיר אותנו כל כך לבד, לא תעמוד לצידי. איפוא אתה ניקו?! היה שלום לנצח, ניקו. ניקו הורוניצ'יאני.

הכתבה פורסמה בינואר 2001 נוספו לה כמה הערות בנובמבר 2001