נינה גרשמן שנבחרה לאומן החודש (אוגוסט 2001) והיא רקדנית גדולה באמת, פרימה באלרינה יפת תואר שלצערנו קיבלה רק תפקידים מ"יד שניה" ב"באלט הישראלי" מאחר שלא הובנה כלל על ידי ברטה ימפולסקי. את תפקידה הראשון באופרה מאת אלכסנדר דרגומישסקי, דמות של בתולת- הים הקטנה היא קיבלה בגיל מאוד צעיר. תחילה היא התאמנה בהתעמלות קרקע. תרגילים ומאמצים קבועים שהקנו לה יכולת להתגבר על חולשות ולהיאבק עם חסרונותיה אבל החלום לרקוד באלט לא עזב אותה גם בשנותיה הראשונות רק הלך והתממש בהדרגה. ייתכן שכבר מתפקיד דרמטי ראשון של בתולת- הים הקטנה, בהיותה רק בגיל 12 התפתחה אהבתה המיוחדת לבאלטים הבנויים על התפתחות עלילתית, ותפקידים הדורשים גילום דמויות וחדירה לרגשות פסיכולוגיים של הדמויות, מכל מקום מאז ילדותה היא רצתה לבטא את רגשותיה בתנועה. כפי שמספרים הוריה, אפילו
כאשר הם לקחו את נינה הקטנטונת בזרועותיהם, היא לא הייתה מסוגלת לשבת שם בשקט וכל הזמן קפצה בעליצות. היה עליהם להתרכז ולהשגיח, שהתינוקת הזריזה לא תיפול מידיהם. כאשר בגיל חמש צפתה נינה בבאלט "היפהפייה הנרדמת",
בביצוע באלט קירוב, הרושם החזק השתלט עליה והוביל אותה אל חלום אחד ויחיד שהלך והתגבר בנפשה - להיות בלרינה.
צירוף מקרים מעניין, מאחר וה"יפייפיה הנרדמת" היה הבאלט הראשון שעורר גם את נשמותיהן של כוכבי הבאלט המפורסמים ביותר, כפי שכתבו בזיכרונותיהן אנה פבלובה, טמרה קרסווינה ואפילו גלינה אולנובה.

אם לשפוט לפי מופעיה, נינה גרשמן משתייכת לסוג נדיר של בלרינה, מהתחום הלירי-רומנטי. רקדניות המסוגלות לבצע באופן מושלם את דמות הסילפידה האלוהית, שהיא ייצור אוורירי, ובוודאי ניכרת חפיפה בין הרושם הראשוני מבאלט אצל "בנות האוויר", שנוטות להיות בהמשך דרכן סילפידות.

ההתחלה לא הייתה פשוטה כלל וכלל. נינה, אמנם, רקדה בכל מקום ובכל הזדמנות אפשרית. אבל בעיר הסיבירית קראסנויארסק בה נולדה, לא היו הרבה אפשרויות ללמוד באלט ולהתפתח . לכן כאשר מלאו לה שש שנים, הוריה שלחו אותה ללמוד גימנסטיקה. עיסוק זה בספורט הרגיל את הילדה למאמץ גופני קשה. תרגילים קבועים שלימדו אותה כיצד להתגבר על חולשות ולהיאבק עם חסרונותיה כדי להשיג את מטרתה. עבודה קשה זו גיבשה את האופי והרצון שלה לזכות ולממש את חלום
הבלרינה שרקמה בהתמדה. היא אכן, הצליחה בשיעורי הגימנסטיקה, אבל החלום לרקוד באלט לא עזב אותה לאורך כל אותן שנים.

בשנת 1978 נבנה בקראסנויארסק תיאטרון לאופרה ולבאלט. הגיעו שחקנים, זמרים ואפילו רקדנים ומורים מערי רוסיה השונות. פתיחת התיאטרון הייתה אירוע גדול בחיי התרבות של העיר, מופעי הבאלט שודרו בטלוויזיה וילדות קראסנויארסק צפו בהם בהתלהבות גם חלמו להיות רקדניות כמותן. נינה הייתה נרגשת וחשה שחלומה יכול להתממש. לאחר שנה, פתחו ליד התיאטרון בית-ספר לבאלט ובהיותה בת עשר, היא הלכה לבחינות כניסה, ניסיונה בתחרויות בתחום הגימנסטיקה כנראה שהיה הפעם לתועלת רבה והיא עברה את בחינות הבאלט האלו בהצלחה. נינה התקבלה לבית-הספר בשנת 1979, והתחילו חיים חדשים עבורה, חיי באלט.

את תפקידה הראשון דמות של בתולת- הים הקטנה היא כאמור קבלה בגיל מאוד צעיר ובשנת לימודיה השניה. קטע מהפקת האופרה מאת אלכסנדר דרגומישסקי, בה יש קטעי רצ'יטטיווים (דיבור), שאינם דורשים מיומנות קולית מובהקת. במערכה
השלישית, לשאלת אמה (באופרה): "איפה היית?" היה על נינה לענות: "נכנסתי לסבא. והוא ביקש אותי לאסוף בשבילו חופן של צדפים ססגוניים".

האווירה הדרמטית, התפקיד הראשון בגיל צעיר על התפתחות עלילתית, וגילום דמות ממשית גיבש בנינה גרשמן רצון עז להיות לא רק רקדנית בעלת טכניקה טובה אלא בראש ובראשונה להיות שחקנית של תיאטרון- הבאלט. היא ביקשה ליצור בעזרת
ריקוד אופי ולספר על גורלות הגיבורות שגילמה בתנועות גופה. כל זה התחיל מתפקיד בתולת-הים הקטנה המרגשת, אשר בטאה כמה משפטים, שמהם ניתן היה להבין את גורלה הטרגי. אחר כן היא רקדה את כל תפקידי הילדים בבאלט הקלאסי -
תפקידים ששימשו דורות של רקדניות ברוסיה. לא היה מחסור בדמויות כאלה, כי ביסוד רפרטואר הבאלט בברית- המועצות היו יצירותיו הקלאסיות של מריוס פטיפה, יוצר צרפתי, שכזכור גם ניהל את הבאלט החצרוני של פטרסבורג במשך עשרות בשנים.

בתחילת לימודי הבאלט לא היו לנינה בעיות של אי-התאמה בין חיצוניותה לבין דרישות הגיל של דמויות הגיבורות הקטנות. נינה לא נראתה מבוגרת מגילה וגובהה התאים לבנות גילה. לכן הייתה "שימושית" מאד על הבמה. כאשר עלתה מכיתה לכיתה, בגרה בהדרגה יחד עם גיבורותיה. נקודה זו חשובה מאד בהתפתחותה של בלרינה ועתידה להשפיע על כיוון התפתחותה. שהרי אם ילדה בולטת בגובה או נמוכה מדי, בניגוד לחברותיה בכיתה, היא אינה יכולה בבריה"מ לשעבר לשוב ולהופיע על במה, כשנדרשות שורות אחידות של רקדניות בגובה דומה.

זו אחת הסיבות לדמעות רבות, שבסתר היו מזילות כוכבות באלט רבות, שעד סוף ימיהן לא היו מסוגלות להתגבר על "עלבונות" אלה, ותיארו אותם בזיכרונותיהן. אבל אצל נינה, הכל היה מצוין מבחינה זו. בחיצוניותה נינה התאימה באופן אידיאלי לדמותה של רקדנית הבאלט הקלאסי ונראתה נהדרת בכל אנסמבל קלאסי. בדרכה הישרה בכל זאת נוצרו לעתים גם תפניות בלתי צפויות. לדוגמה הבאלטמייסטר איגור אסאולוב איבחן אצל נינה פוטנציאל של שחקנית דרמתית ויכולת גרוטסקית חריפה והוא הטיל עליה תפקיד שנקרא "המוות" ביצירתו "החייל והמוות", לפי המוסיקה מאת סרגיי פרוקופייב. נינה גילמה בשמחה קשישה גרומה וקודרת, שלה זרועות "טורפות", ששלפו מהחייל ההולך ונחלש את חוטי החיים האחרונים שלו וברגליים תוקפניות רמסה אותו לקרקע.

מקץ ארבע שנים של לימודיה הבסיסיים, חשה גרשמן בתהפוכות הגורל האמיתיות . לאחר חופשת הקיץ היא גילתה שבכל זאת גדלה מאד ונעשתה גבוהה יותר מבנות כיתתה. כעת התקשתה להסתדר עם ידיים ורגליים שהתארכו מאוד, כפי שקורה אצל
מתבגרים. מורתה לבאלט קראה לה : "ברווזון מכוער". אולם כאשר ראתה בשיעורים את ידיה היפות של נינה, הוסיפה: "אולי במשך הזמן תהפכי מברווזון דוחה לברבור".

סימן השאלה נותר פתוח. נינה גרשמן עצמה, כאשר היא התבוננה במראה וטיפחה תקוות גדולות לעתיד, וכמו בכל האגדות (שהרי נינה התחילה בבאלט מבוסס על אגדה) עזר לה מקרה מוצלח אחד. לקראסנויארסק הגיעה מורה לבאלט בשם ולנטינה
צ'לנוקובה, תלמידתה של בלרינה מפורסמת ביותר, מרינה סמיונובה. צ'לנוקובה לימדה את כיתתה של נינה במשך שלוש שנים תמימות. היא נתנה את הדעת לנינה, נצמדה אליה ועבדה עמה הרבה פעמים באופן פרטי. למופע הסיום של המחזור היא הכינה אייתה תכנית גדולה ומורכבת. בקונצרט הסיום נינה רקדה "צ'ה-צ'ה" מהבאלט "שודד הים," בכוריאוגרפיה מאת מאריוס פטיפה, "מאזורקה" מ"שופניאנה" מאת מכאיל פוקין, טריו מפורסם של פטיפה שנקרא "פרסקוט" מהבאלט "הסוסון הגיבן". מלבד זאת היא הייתה אחת העלמות בחצר הצאר מתוך הבאלט "מלכות תת-מימית". נינה גרשמן סיימה בעקבות כל אלו את לימודי הבאלט בהצטיינות וקבלה, כפי שהיה מקובל בזמנו, דיפלומה חגיגית אדומה והפניה לעבודה בשלושת התיאטראות הגדולים לאופרה ובאלט, אך העדיפה להישאר בביתה, בתיאטרון העיר קראסנויארסק.

חלומה של נינה גרשמן הלך והתגשם. את תפקיד הסולו הראשון שלה היא קבלה כבר בשנתה השניה בתיאטרון. היא הייתה סולנית ב"פה דה טרוא" ב"אגם הברבורים" מאת צ'ייקובסקי.ריקוד שלהכנתו הייתה נחוצה שנת עבודה מאומצת. מופע הבכורה
עבר בהצלחה ואחרי ה"פה דה טרוא" באו בזה אחר זה מספר תפקידי סולו אחרים, לא גדולים במיוחד, אבל חשובים כגון: אחת משש הכלות מאגם הברבורים, אחת משתי הויליס המרכזיות מ"ג'יזל". בשנה השלישית מעמדה בלהקה הלך והתחזק וגרשמן הוזמנה להשתתף בכמה תפקידים מובילים: מזורקה וואלס מספר שש מ"שופניאנה" מאת מכאיל פוקין, את סגנונו של פוקין הכירה גרשמן מבית הספר ודבר זה היה הפעם לטובתה אבל הקטע הנוסף, מכוריאוגרפיה קלאסית עתיקת היומין - "La vivandiere" מאת הכוריאוגרף הצרפתי ארתור סאן-לאון, ל מוסיקה מאת צזאר פוני, היא לא הכירה. הסגנון המסובך של סאן- לאון דרש ממנה כוח רבים ובעיקר סבלנות. שנתה השלישית בתיאטרון הייתה בהחלט מאושרת ופורייה.

בשנה השלישית לחברותה בלהקה התגשם חלומה של גרשמן. מזה זמן רב היא חלמה על תפקיד מריה ב"מזרקת בכצ'יסראי". באלט, שעלילתו מבוססת על סיפור מאת פושקין. נינה גרשמן בצעה את תפקיד הנסיכה הפולנית מריה, אשר במערכה הראשונה פורחת ממש משמחה בשל קרני האהבה שנופלות עליה מצד הוריה והעלם האהוב שלה - וצלאב. אך משהיא נקלעת לשבי הנורא, בחצר המושל הטטארי גיראי, רודף הנשים, מריה של נינה גרשמן פשוט העמידה את כוחה הפנימי והעמידה אותו
מול תשוקת המושל. למרות שבריריותה והפן הטרגי של הדמות גרשמן הוכיחה שאת העדינות הנשית ניתן לחסל על ידי תשוקות זוועה אך לנצח אותה לגמרי זה כבר דבר שהוא בהחלט בלתי -אפשרי. גרשמן העלתה את מריה זו בעוצמה שעוררה רושם אדיר. ב"מזרקת הבכצ'סראי" נינה הגשימה בפעם הראשונה את חלומה ליצור דמות בבאלט דרמטי עלילתי. עבורה הייתה זאת התגשמות שאיפתה להיות על הבמה לא רק כבלרינה אלה גם ובעיקר כבן-אדם חי. להזדהות עם הדמות ולחיות את חיי דמותה. תפקידה של מריה מ"מזרקת הבכצ'סראי "נתן לנינה גרשמן אפשרות זו באופן מושלם.

לכבוד חגיגת השנה החדשה הכינה את תפקידה של מאשה "במפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי. וכך התגשם חלום נוסף שלה להופיע באגדת-ילדות האהובה עליה. יחס הדדי בין חלום למציאות, מיזוג האגדה בחיים הממשיים הייתה הרעיון היסודי בגרסתה של נינה לדמותה של הילדה מאשה.

בניגוד לדמויות רומנטיות מן הסוג הלירי והדרמטי, שאפיינו את מריה ומאשה ביצעה גרשמן את תפקיד רקדנית- הרחוב בבאלט "דון קישוט". המנגינות הספרדיות הקיצביות מאת המלחין לודוויק מינקוס עזרו לגיבורתה של נינה להיות חופשית ולהביע את תשוקתה בתוך ההמון ההומה. היא עלתה לגבהים ע"י קפיצות מסובכות ורקדה בגמישות מרשימה בין פגיונות שהיו תקועים ברצפת הבמה. לאחר סדרת סיבובים וירטואוזיים היא צנחה מתעלפת אפרקדן לזרועות הטוררו.

הרפרטואר של נינה גרשמן הלך והתגבש ברבגוניות ובצורה מוצלחת מאד. (באותה שנה היא בצעה גם את אחת מוריאציות המופת המפורסמות מאת מריוס פטיפה - טריו מתמונת "הצללים" בבאלט "באידרה"). תפקידים דרמטיים שולבו עם תפקידי אופי וקלאסיקה שמכונה הבאלט הטהור מה שיצר רפרטואר מושלם לרקדנית.

דרכה של הבלרינה קשה, מקרה נדיר הוא כאשר גורלה נטול מכשולים. היא תלויה בגורמים חיצוניים רבים, היכולים להרוס אותה ברגע אחד של אכזריות גורלית. בתיאטרון בו היא עבדה התחלפה ההנהלה. רשימת התפקידים שניתנו לנינה, ירדה
בהדרגה לכמות מצומצמת למדי. היא בצעה שני תפקידים חדשים בלבד (העלמה והשחקנית בבאלט במערכה אחת לפי מוסיקה מאת יוהן שטראוס, "הוואלס הגדול" בכוריאוגרפיה של ו. פדיאני, וביצירתו של הבאלטמאיסטר רקדה אדג'יו למוסיקה
של אלבינוני). היא השתתפה במסע הופעות בנורבגיה ופורטוגל ולאחר מכן באו כבר אותן עונות מתות ואכזריות. גרשמן פשוט לא קבלה עוד תפקידים חדשים להתמודד אייתם וגם תפקידים קודמים שלה היא ביצעה רק לעתים רחוקות. ההשפלה הלכה והתגברה ובבאלט "אלף לילה ולילה", שבו יש הרבה תפקידים נשיים, נינה לא קבלה אפילו תפקיד סולו אחד ורקדה רק בקור-דה-באלט. הזמן חלף (כל שנה כידוע בבאלט היא שוות ערך לשנים רבות במקצועות אחרים) נינה ממורמרת החלה בהדרגה מהרהרת בפרישה מלהקת הבאלט אז גם הבשילה המחשבה שלה לעלות לישראל .

בשנת 1991 הגישה נינה יחד עם בעלה איגור מסמכים להיתר יציאה שלה מרוסיה. ובשנת 1992, משקבלה משפחת גרשמן אשרת כניסה לישראל הוזמנה נינה גרשמן באופן מפתיע שוב לבצע תפקידים רבים ברפרטואר התיאטרון... בגרסה החדשה
ל"יפי הפיה הנרדמת" היא קבלה שני תפקידים - של גיבורת הבאלט הראשית אורורה ותפקיד חשוב אחר - הנסיכה פלורינה. אך המחשבה לעלות לישראל שהבשילה לא שינתה את דעתה בנוגע לעליה ארצה וגם תפקידים חלומיים אלו לא מנעו ממנה
לבוא למולדתה החדשה.

הרושם הראשוני שלה מישראל הדהים אותה. הכל היה חדש. המשפחה התיישבה בחיפה, שם קמה באותו זמן להקתה של משפחת פסטרנק ונינה התקבלה, כמובן, מיד ללהקה זו. היא עבדה בלי משכורת וכאשר שמעה על ה"באלט הישראלי" נסעה לראיון גם כאן היא התקבלה מיד. ב"באלט הישראלי" היא גילתה עולם חדש לראשונה גרשמן התוודעה לכוריאוגרפיה המופשטת של באלטים מאת ג'ורג' באלאנשין ורקדה לצלילי סימפוניות ריקודיות המפורסמות שלו למוסיקה של ז'ורז' ביזה ופליקס מנדלסון. גרשמן רקדה ב"סרנדה" הידועה שלו למוסיקה מאת צ'יקובסקי ובבאלט לפי מוסיקה מאת וויולדי. המראה החיצוני של גרשמן אידיאלי ליצירות של באלאנשין. היא בעלת גוף נפלא בעל חזות מושלמת של בלרינה אמיתית. עם זאת, היופי הזה מאד ספציפי ונדיר בזמננו, כאשר לעתים קרובות רואים על הבמה רקדניות הנראות כספורטאיות, דוגמניות או דיילות נינה נראית כבלרינה אמיתית. בניגוד להן, חיצוניותה אוצרת בתוכה חן רומנטי של גיבורות הבאלט מהמאה ה- 19, ובכל זאת תתבונן בה ותראה גם את יפי הפלסטיות של העלמה המודרנית. וכמו שאומרים בבראנז'ת הבאלט: "גוף כזה יכול להרשות לעצמו הכל" שהרי רק עליו תיראה מצוין גם חליפה וגם שמלה מכל תקופה ובכל סגנון. גוף כזה יכול להופיע על במה ללא
תלבושת כלל וללא מבוכה, משום שהכשרון והאומנות הפכו את הגוף הזה לכליל היופי שאמור לבטא אוצר אמוציונלי של נפש אנושית - חרף עובדה זו, כל חומרנותה של הדמות משפיעה על הצופים באופן אסתטי ורוחני. באלאנשין, כידוע, העדיף בלרינות גבוהות קומה ואמר שעליהן הכוריאוגרפיה שלו נראית יותר טוב, והיא בולטת יותר.

ובכל זאת, ניתן רק להצטער על כך שבזמן שבו חי באלאנשין, נינה לא נקלעה ללהקתו. אני בטוח שהיא הייתה מלהיבה את המאסטרו. בשל האינדיבידואליות הבולטת שלה, נחוץ לחבר עבורה כוריאוגרפיה ייחודית, שהרי כך נוצרו כל יצירות המופת בבאלט. והרי בדיוק כך גם פיליפו טליוני ביים או יצר עבור בתו מאריה טליוני המפורסמת את באלט הנודע "הסילפידה", ז'יל פרו יצר כך את הבאלט הנודע ג'יזל עבור קרלוטה גריזי וכך עבדו גם מריוס פטיפה ומכאיל פוקין ואפילו ג'ון קרנקו, שאת כל יצירותיהם בנו על אינדיבידואליות קונקרטית של מבצעים. למשל "שחרזדה" על אידה רובינשטיין, "רוחו של הורד" ("rose la de Spectere Le") על תמרה קארסווינה וואצלב ניז'ינסקי וכמובן את "הברבור הגווע" המפורסם על אנה פבלובה ו"אילוף הסוררת" על מרסיה היידה. לצערי, לא כך היה עם נינה גרשמן "בבאלט השראלי", שם היא רקדה רפרטואר, כלומר הכל "מיד שניה". היא ירשה תפקידים של רקדנים קודמים.

בין תפקידיה היו גם תפקידים מובילים, כגון לכלוכית ב"סינדרלה" לפי מוסיקה מאת סרגיי פרוקופייב ובכוריאוגרפיה של יאמפולסקי (הפרמיירה ב"באלט הישראלי" הייתה ב- 1995). אך אף אחד מתפקידיה לא גילה באופן שלם את הפוטנציאל הפנימי השחקני של בלרינה נדירה זו. מובן שהבאלטים של באלנשין היו לנינה גרשמן בבחינת רכישת ניסיון טוב של סגנון שלא הכירה מקרוב.

גם היה נעים לה לחזור למשהו שרקדה ברוסיה, כגון הוואלס מס' 7 מ"שופניאנה". (מחול המוכר יותר תחת הכותרת "הסילפידות".) היא השתתפה בשמחה ביצירתו של לאר לובוביץ' "קונצ'רטו 622" למוסיקה מאת מוצארט. הייתה זו כוריאוגרפיה עם הבזקי הומור, עם פלסטיקה חדשה וסגנון חדש עבורה; אך ביצירה מעניינת זו לא היה כל תפקיד עבור בלרינה, אם כי ניסיון שכזה היה מועיל לנינה ואפילו רק כ"תירוץ" להתבונן במשהו חדש.

בשנת 1996, היה לה מפגש מחודש עם "מפצח האגוזים". בגרסתה של ברטה יאמפולסקי, נינה רקדה פה דה דה במערכה השניה, אך לא כמאשה, אלא כדמות אחרת והפגישה עם חלום הילדות שלה הפעם כבר לא שימח אותה כלל. בגרסה הנדונה,
הילדה מאשה הייתה משתתפת סטטית בלבד, שרק צפתה באנשים הבוגרים. ההתנגשויות ה דרמטיות של הדמות העיקרית כגון : הקונפליקט בין אגדה למציאות, דרך מאבק דראמטי, כאשר ילדותה נגמרת והיא עוברת את סף עולם הבית הקטן שלה ונכנסת לעולם הבוגרים הגדול ונאלצת לבחור בין טוב לרע, אהבה ומלחמה, מאבק וניצחון שמהווה עיקר לדמות המקורית. לוקה בחסר בדמותה של מאשה זו של ימפולסקי, משום שכל רגעי השיא של המחזאות המוסיקלית של צ'ייקובסקי לא היו קשורים
באופן ישיר עם התפתחות דמותה של מאשה. נוכחותה על הבמה הייתה בבחינת פונקציה של נוכחות הניצב האילוסטרטיבי. הפה דא דא המסיים של הנסיך ומפצח האגוזים, לא נרקד עם מאשה אלא עם גיבורה בוגרת (דמות אותה בצעה נינה). בסצינה המפורסמת הנקראת "היער החורפי" המקום אליו הגיבורים נקלעים לאחר ניצחונם על מלך העכברים. שם, באדז'יו הדראמטי הם מתוודעים לראשונה לאהבתם זה אל זו. ברגע השיא הזה, בגרסתה של ברטה יאמפולסקי, נסעה לרוחב הבימה המיטה ובה מאשה הקטנה, מופתעת ומבוהלת.

ברפרטואר שכזה לא הייתה לנינה גרשמן כל אפשרות לבטא את עצמה כדמות אומנותית בעלת ערך מלא והיא בדתה לעצמה סיפור דרמטי לתפקידה. הסיפור שלה התחיל זמן רב טרם כניסתה לבמה. לכן, תמיד מעניין לראותה. ומאותה סיבה תמיד
בלטה בלהקת "הבאלט הישראלי". לא היה חשוב באיזה קטע היא השתתפה. אם בתפקיד ראשי או באפיזודה. למשל, כשנינה עולה לבימה ב"גורה לידר" למוסיקה מאת שנברג וכוריאוגרפיה של ברטה יאמפולסקי - כל גופה היה לבוש בטריקו צמוד לגופה. הרקדניות האחרות שרקדו בלבוש זהה יחד עם נינה היו רחוקות מהאידיאליות, ולראותן כך היה דבר בלתי נסבל.

התמזל מזלה של גרשמן, והרקדן- הכוריאוגרף הספרדי, המומחה לפלמנקו אנטוניו גאדס, שהוזמן ל"באלט הישראלי" על מנת להעמיד את באלט שלו "טנגו נאון"
TANGO NEON, ראה אותה בחזרות; היא לא הייתה אמורה להשתתף ביצירתו. הכוריאוגרף היה מופתע מזרועותיה, שהיו ארוכות ו"רבות הבעה". גאדס ייצר במיוחד עבור נינה קטע טראגי, בו תיאור דמות אם, אשר מרימה חול מקבר בניה שנפלו, והיא בוכה ומפזרת את החול באוויר.

גרשמן רצתה להיות אם. רק אנשי באלט מסוגלים לאמוד את מידת הסיכון שיש לבלרינה בקבלת החלטה שכזאת. שהרי אין איש יכול לדעת איך תשפיע הלידה על בריאותה ועל גופה של האם לעתיד. האם תהיה מסוגלת להמשיך לרקוד באלט, שהיה
בשבילה כל חייה? עבור בלרינות רבות הייתה לידת ילד סופה של הקריירה המקצועית. אך לנינה לא הייתה דילמה שכזאת. המחסור בתפקידים מעניינים והשגרה היומיומית בעבודה אישרו כי בחירתה הייתה נכונה. אך כאן שוב החליט גורלה "לקנטר" אותה.

כאשר נינה הרגישה בתוכה את נוכחות החיים החדשים המתעוררים, הוחלט להציג ב"באלט הישראלי" את "היפייפיה הנרדמת" - אגדת הבאלט הראשונה של נינה גרשמן, חלומה הראשון, שבזכותו ובעזרתו היא נקלעה לעולם הבאלט - אשר אותת וקרא לה טרם יציאתה את רוסיה. וכעת שוב חיכה לה החלום והבטיח את חדוות היצירה. אך היה כבר מאוחר לשנות משהו ונינה חשבה על אמהות.

לנינה נולדה ילדה ושמה ויקטוריה - ניצחון. ולמרות כל הקשיים והלילות ללא שינה, חזר גופה לגזרתו המקצועית וגרשמן המשיכה לרקוד. אם כי כעת את שמחתה היא שאבה ממשפחתה וילדתה לא מתפקידי הבאלט גם במשך כל הזמן בו גדלה ויקטוריה, במילא לא קרה שום דבר מעניין וחדש ב"באלט הישראלי". כאשר נינה ידעה שהיא בהריון עם בנה, הציגו ב"באלט הישראלי" את "רומיאו ויוליה". עוד דמות עליה חלמה נינה אולי: "אין לי מזל" היא אמרה ולאחר לידת הבן, אלכסנדר, התפטרה מ"הבאלט הישראלי". לפתע באשדוד נוסד תיאטרון הבאלט החדש בהדרכת ואלרי פאנוב, אשר הזמין את נינה גרשמן להצטרף אליו. כיום, נינה משתתפת בתכניות התיאטרון. במסגרת המופעים ב"סוזן דלל", מסגרת הגאלה ע"ש מיה ארבטובה, נינה כבשה את לב הצופים ב"פה דא קאטר" הרומנטי מאת אנטון דולין. איש לא היה מסוגל לחשוב שהסילפידה השבירה והעדינה הזאת שנבראה מאוויר צלול הינה אם לשני ילדים. פרימה באלרינה שעיצבה במו ידיה את גורלה הפרטי. רקדנית שהצליחה בדבר הנדיר בהיסטוריה של אומנות הבאלט: להגשים ולאחד במציאות את חדוות היצירה עם שמחת החיים המשפחתית.

נינה גילתה שחיצוניותה של סילפידה אווירית היא אשליה אופטית. בנפשה סערות ותשוקות. היא חולמת למלא על הבימה בתפקידי נשים בעלות עוצמה ותשוקה. תמיד ביקשה לבטא דמויות עם טמפרמנט, שמדליק תשוקה סוערת. היא רקדה את תפקידה של אודט ב"אגם הברבורים" אך חלמה על אודיליה. בשנת 1999 היא ביצעה את תפקידה של אשת בעלה של מדיאה בבאלט מאת ברטה ימפולסקי , אבל רצתה לגלם את דמות מדאה עצמה. כעת, כאשר יש לה שני ילדים משלה, היא לא יכולה להבין אישה שרוצחת את ילדיה שלה. נינה חושבת, שמדאה הייתה, בעצם, מטורפת. היא מקווה שבתיאטרון הבאלט של פנוב היא תגשים את חלומותיה בדמויות הדרמטיות הבולטות. היא חולמת על מנון לסקו, על הגברת עם הקמליות, על נסטסיה פיליפובנה מ"האידיוט" גם על גבירותיו של צ'כוב.

פורסם 24/08/01