אנה משינסקי שנבחרה לאמנית החודש (ינואר 2002) של "הריקוד" (IsraelDance) הוכיחה על בימת להקת הבאלט מאשדוד שהיא כיום הגדולה שברקדניות הישראליות. משינסקי שעלתה לישראל בשנת 1997 נולדה בראסטוב נא דנו (Raston na Dony) ובגיל 5 עברה עם משפחתה לסנט פטרסבורג "רציתי שהבת שלי תהיה קרוב לאקדמיה למחול ואגנובה" מסבירה האם ולריה משינסקי את פשר המעבר לסנט פטרסבורג."אנה הייתה ילדה מאוד גמישה, שפגט היא כבר עשתה בגיל צעיר" נזכרת האם ומוסיפה שנהנתה לזנק לאוויר בכל מיני קפיצות "היה ברור שמדובר בכשרון אמיתי לריקוד" מסכמת ולריה. עד לגיל 10 ולריה הכינה את אנה משינסקי לבחינות הכניסה של ה"ואגנובה" ומאוד הצליחה במשימה. לשם כך החל מגיל 5 שנים אנה קיבלה שיעורים בנגינה על כינור, פסנתר, ציור ובאלט קלאסי. כל השיעורים התקיימו בבית הספר לאמנויות של סנט' פטרסבורג. בגיל 10 היא ניגשה לבחינה והתקבלה לוגנובה.

אנה משינסקי למדה ב"וגנובה" במשך חמש השנים הראשונות אצל הפרימה בלרינה של הקירוב באלט אולגה דמיטרייבנה באלטצ'ייבה לאחר מכן עברה ללמוד אצל אילנה יפטייבה שהובילה אותה אל קו הסיום (1996). הסיום היה גרנדיוזי וכלל
הופעה בדואט מתוך "הבידרה" והזמנה להצטרף להקת הבאלט הנודעת בעולם: הקירוב באלט.

"לא רציתי לקבל את ההזמנה לקירוב" עונה אניוצ'קה משינסקי "רציתי להתקבל ללהקתו של אייפמן".
ישראלים רבים יתקשו להבין את השאיפה ללכת אחר כוריאוגרף מיושן כל כך כאייפמן כשנפתחת הדלת לקירוב, אבל מי שחיי ברוסיה רואה את הדברים מזווית ראיה אחרת לגמרי "ראיתי הרבה הופעות של אייפמן" מסבירה אנה משינסקי את רצונותיה מהתקופה בה הייתה ילדה בת 18 שנים. "ראיתי שם באלט, שנראה לי מודרני, כמו ב"ג'יזל האדומה", "צ'יקובסקי" או ה"אחים קרמזוב". החלק שהיה לי חדש נראה מודרני ומאוד ריגש אותי." אנה לא הכירה עדיין את הבאלט המודרני של המערב, לא את קיליאן ולא את אשטון או את אנה סוקולוב, חוזה לימון, אלוין איילי אפילו לא את ג'ון קרנקו בודאי שלא שמות כגון סטנטון
וולש או אנג'לין פרלג'וקז לכן היא לא הייתה יכולה להיאחז ובמיוחד ללא הכשרה חשיבתית באמצעות חשיפה לחכמת המחול ולאסתטיקה של המחשבה במהש אמור להיות חידוש בעולמה. לגביה אייפמן היה שונה מפוקין ופטיפה וזה, נוכח השמועות על חידושים גדולים בתחום הבאלט, עורר את תשוקתה לחשוב שהאחר שבאייפמן הוא אותו חידוש. בנוסף לכך אנה הייתה ערה לעובדה שבלהקה הגדולה לא קל להתקדם במהירות "פחדתי שללא פרוטקציה, או קשרי משפחה בצמרת הלהקה יהיה לי מאוד קשה להתפתח בקירוב".
ש: אז מה הביא אותך בסופו של דבר לקירוב?
ת: "הגורל. אייפמן לא מסתכל על אשה שהגובה שלה פחות ממטר ושבעים וחמישה ס"מ". מסבירה אנה את העניין ומאחר שהיא נמוכה ממטר שבעים וחמישה ס"מ לא נבחן כלל כשרונה על ידי אייפמן.
ש: ומה הגובה שלך?
ת: "170".

גם אם נראה שמסלול התקדמותה של כוכבת המחול הישראלי אנה משינסקי היה מהיר ופשוט לא כאלו פני הדברים. נהוג באקדמיה למחול על-שם ואגנובה למלא בכל שנה מחדש שאלון ובו גם פרטים על מעשיהם של ההורים. לשאלה מה עושה אביך? השיבה הילדה (בת ה - 14) "עלה לישראל" וחרצה את גורלה. באותה תקופה נערכו הכנות לקראת מופע ביפן. בתוכנית היה הבאלט "דון קישוט" ועל תלמידי כיתתה הוטל לככב בהפקה זו בסצנת ה"חלום". כמו כן, בבאלט "פחיטה" ישנה סצנה בה משתתפות ילדות. אנה משינסקי לקחה חלק בשתי התמונות: ב"חלום" וב"פחיטה", אבל השאלון שמילאה הביא לכך שיומיים לפני יציאתה ליפן הוציאו אותה מההפקה. "על הילדה לשלם שכר לימודים מלא ובדולרים!" קבעה ההנהלה. סיבת הדרישה
הייתה קשורה בשאלון, ההנהלה ראתה בעלייתו של אביה לישראל צעד של הגירה והפכה את אנה משינסקי מסטאטוס של תושבת סנט פטרסבורג הזכאית למילגת לימודים מלאה לתושבת זרה ולאזרחית ישראלית המחויבת לשלם שכר לימודים מלא
ובדולרים. ולריה משינסקי נותרה לבדה בסנט פטרסבורג ולא הייתה מסוגלת לעמוד בתשלום זה, מצד שני היא כבר עשתה כל שביכולתה למען הקרירה של אנה. הפעם היא עמדה לפני משימה לא אפשרית כי כסף לא היה לה לשלם והאקדמיה לא ויתרה והפעילה עליה סנקציות. צעד ראשון בתחום הסנקציות היה ביטול נסיעתה של אנה ליפן. בסיום השנה נולדו רעיונות חדשים שהופנו כלפי האם. אנה שעברה את כל הבחינות בהצטיינות הוזמנה לגלות שהמנהל הוריד לה בכל מקצוע ציון אחד. ולריה החליטה למכור את דירתה ולשלם לוגנובה כל סכום שדרשה ממנה ובלבד שההנהלה תעזוב את הילדה ותאפשר לה להתפתח על-פי כשרונה בלבד, אלא שדבר זה לא הועיל רבות ואנה חשה שאפילו מורתה האישית שראתה בה כשרון גדול עד לאותו זמן הפנתה אליה את גבה והעבירה את כל תשומת הלב ממנה הלאה.

"עבדתי לבד" היא מספרת, "אחרי שנגמרו הלימודים, כולם יצאו מהאולם. נשארתי לעבוד. עבדתי על פירואטים, קפיצות, פואטה, פה דה דה." לא היה לה בן-זוג לאימוניה אבל היה לה כוח רצון ודמיון של רקדנית גדולה. היא דמיינה לעצמה את בן-זוגה כשאת הצעדים עצמם למדה לבדה מסרטי הוידאו ורק כמה ימים לפני הבחינה הסכימו גם המורים לעבוד אתה, או לתת לה להתאמן עם בן-זוג ורק במשך 20 דקות בכל יום והפלא ופלא הכל היה כבר מוכן... אדם אחד נשאר קרוב אליה באותה תקופה אניה נחפטובה - אז ילדה בת 13 כיום רקדנית בבולשוי של מוסקבה. "ללא אניה אינני יודעת איך הייתי עומדת בכל זה". משעלתה אנה משינסקי לישראל החלה התכתבות קדחתנית בין השתיים. הקושי המרכזי בעליה לארץ היה דווקא הניתוק מהחברה הרוקדת בבולשוי "היה לי קשה בלי אניה" אומרת משינסקי קצרות.

בחודשי הקיץ - לאחר שכבר התקבלה ללהקת הקירוב באלט - משינסקי הגיעה לראשונה לישראל. כאן פגשה את אביה שעלייתו לישראל הביאה אותה לשלם מחיר כל כך יקר. אביה ניסה לשכנעה להישאר כאן. הוא האמין שבכך תפתח לה קרירה
מוצלחת וחיים יותר מאושרים. "ישנה להקת באלט בתל-אביב" אמר לה אביה שידע שרק אם תמצא לה במת מחול היא תישאר. "האם לא היית רוצה לגשת ולראות מה קורה בלהקת הבאלט הישראלי, או לקחת שם שיעורים במהלך חופשתך? שאלה תמימה שמאחוריה החלטה נחושה להביא את משינסקי להישאר לידו. בתל-אביב פגשה משינסקי בברטה ימפולסקי שקיבלה אותה מידית ללהקת הבאלט הישראלי. "באתי כתיירת, חברה בקירוב באלט ובמהלך חופשתי מצאתי את עצמי רוקדת בלהקה נוספת: בבאלט הישראלי". עד מהרה היא התאהבה באווירה המיוחדת של ישראל. "האוויר החם, הים של תל-אביב, האנשים - הכל סחף אותי בהתרגשות אליו. רציתי להישאר כאן". אומרת משינסקי "לקירוב כבר לא עלה על דעתי לחזור".
היא מסכמת, מהססת ומוסיפה מה שיסתבר כפרק ב' בדרכו של כשרון גדול אל הבדידות והטרגדיה הנצחית של חוסר הבנה, תסכול, מרירות - חוסר צדק ויאוש בגלל התנהגות עקיבה וחוזרת על עצמה בעולם האמנות על-ידי הנמצאים בשולי החברה התרבותית כלפי גאון של יצירה. משינסקי גילתה לפתע שבבאלט הישראלי לא נמצאים ואין סיכוי שימצאו עבורה תפקידי מחול משמעותיים. "ברטה זרקה אותי לזבל". היא אומרת במרירות.
ש: כלומר?
ת: "היא לא נתנה לי תפקידים".
ש: למה היא לא נתנה לך תפקידים, הרי ברור לכל שאת כשרון ענקי?
ת: "ברטה אמרה שאני ילדה קטנה, הייתי אז בת 5.18 ושכל תפקידי היחיד כבר תפוסים על ידי הרקדניות הותיקות.".
האכזבה והמרירות הציפו אותה, בנוסף לזאת וחמור בהרבה מהנאמר עד כה: לדבריה, ברטה ימפולסקי לא כיבדה את החינוך לריקוד שקיבלה בואגנובה של סנט פטרסבורג.
משינסקי: "ברטה כל הזמן הניחה את הידיים שלה על הידיים שלי ותקנה את תנוחתם בטוענה שאני היא זו שלא יודעת היכן המקומות הנכונים להניח את הידיים בבאלט קלאסי..."
משינסקי הלכה והשמינה מיום ליום " ברטה פשוט לא נתנה לי תפקידים לעבוד עליהם שהרי היא כבר חשבה שאני לא מבינה או יודעת לבצע נכון באלט קלאסי ורק מזה שיושבים כל היום על התחת בלי לרקוד אפשר להשמין ואפילו בלי שזוללים חטיפים - הלא כן?". בסוף נובמר של שנת 1999 החל האור לבצבץ בקצה המנהרה. בסטודיו של מיה ארבטובה שברח' בן גוריון 72, בשבתות, ואלרי פאנוב העביר שיעורי באלט-קלאסי.
אנה משינסקי גרה אז אצל אביה באשדוד ויום אחד החליטה לנסות ולהצטרף לשיעור "נסעתי במיוחד לתל-אביב (בטרמפים) כדי להשתתף בשיעור ונדהמתי לגלות עד כמה אני שוב נמצאת בעולם הריקוד והתבונה האמנותית". ואלרי פאנוב דורש מתלמידיו לבצע תרגילים מורכבים ומסובכים. "הוא עצמו בעל כוח בלתי רגיל" אומרת משינסקי "כשאנחנו נשברים הוא רק מתחיל לרקוד". בנוסף להיותו דמות של מנהיג הנותן דוגמא אישית יש לו, כאמן ששהה ברוסיה בראשית דרכו, וכ - 25 שנים במערב ובלהקות החשובות בעולם - יכולת לשלב בין היסודות המרכזיים של הבאלט הרוסי כמו רגש וביטוי חופשי של חלקי
הגוף העליוניים שנעים בין קווי המרובע של תנוחות הידיים או הקפיצות הגדולות עם קווי הבאלט הקלאסי הכל כך נקיים וישרים של הבאלט הצרפתי או הטכניקה המהירה של הבאלט האמריקאי. מאותו יום אנה שמרה בקפידה על לו"ז של השבתות והגיעה לכל אחד משיעורי הבאלט של ולרי פאנוב. יום אחד הגיעו השמועות לאזנה של ימפולסקי על-כך שמשינסקי הגדולה לוקחת שיעורי מחול אצל כוכב הקירוב לשעבר פאנוב והחלה לחפש את החוזה שעליו אמורה הייתה משינסקי לחתום. "היכן החוזה
שלך" חקרה ימפולסקי את משינסקי מרגע שגילתה שהחוזה לא נמצא במשרד (מספרת אנה משינסקי). היא עמדה בפני דילמה להיכנע, לחתום מידית ולשמור על מקום עבודתה היחיד בישראל בחתימה על חוזה עבודה לשנתיים או לסרב ולדאוג להתפתחותה האמנותית. "אני לא חותמת" אמרה האמנית הגדולה לימפולסקי שהשיבה (על-פי משינסקי) בדרישה שהופנתה אליה ואמרה שאם היא לא תחתום על החוזה היא תעוף מהלהקה בו ברגע. דבר שלאור הנסיבות שנוצרו בהחלט אפשר להבין. מכל מקום על-פי התוצאות נראה שימפולסקי אכן זרקה את הגדולה שברקדניות ארצנו מלהקתה ולא מצאה דרך לאחוז בה בכל כוחותיה. האם, ולריה משינסקי שלא הייתה שלמה עם עלייתה של אנה לישראל עלתה בשנה שעברה לארץ (2001) בעצמה והמשפחה סוף סוף התאחדה וכיום היא מתגוררת באשדוד.
ש:מדוע התנגדת לעלייתה ארצה?
ת: " לא האמנתי שבבאלט הישראלי אנה תפתח קרירה בינלאומית ואת באלט פאנוב באשדוד עוד לא הכרתי."

לפרנסתה מלמדת משינסקי כל יום אחה"צ בבית הספר לבאלט של הלהקה הפועל באשדוד. יש לה חבר ישראלי והיא מאוד אוהבת לרקוד את "לנוטה" (הלילה) מאת ולרי פאנוב משום שזהו תפקיד מאוד דורשני כדבריה ותפקיד מסוג זה מקדם את
יכולותיה כרקדנית.

ש: מה התכונות המרכזיות של רקדנית גדולה?
משינסקי: " רקדנית גדולה צריכה להיות אישה יפה ועל הבמה אחת שיש לה כימיה עם התפקיד ובתוכו היא מתנהגת כנהגת מדופלמת שיודעת מתי לזרז, להאט או לעצור, כל תנועה מדודה ונראית עליה נטולת מאמץ." היא מוסיפה ואומרת שאישה
יפה היא תמיד אחת שיש לה רגליים ארוכות. ועקב כך היא נזכרת ברקדנית אוליאנה לופטקינה מכוכבות הקירוב באלט "לופטקינה יפיפיה," אומרת משינסקי "אך על הבמה היא יותר מכך, אמנם יש לה רגליים נהדרות, אבל לא הצד הטכני חזק אצלה אלא הרגש. לופטקינה רוקדת עם נשמה וזה מה שמבדיל אותה ועושה אותה לרקדנית גדולה באמת". בנוסף ללופטקינה היא מעריצה גם את דיאנה וישניאובה הריכזמ איה" לי חיה. היא אישה יפה אבל על הבמה היא יודעת לנצל כל הזדמנות, מכל סיטואציה תצא מנצחת. היא מאוד זריזה, מהירה ממש חייתית. יש לה נוכחות בימתית מאוד חזקה. די שוישניאובה תרים את ידה ותתבונן בה ולא תוכל להוריד ממנה את העיניים." בימים אלו היא שבה וקוראת את הביוגרפיה של ניז'ינסקי "אשף המחול" מאת רומולה ניז'ינסקי ספר שמחזיר אותה אל נוף ילדותה מאחר שגם ואסלב ניז'ינסקי למד בואגנובה.

מזל ההורוסקופ שלה דגים. היא אוהבת לאכול שוקולד שוויצרי. כיום היא בת 23 ואוהבת ללבוש בגדים קלאסיים בצבע שחור.
הבושם האהוב עליה הוא קרטיה. לבלות היא יוצאת עם החבר שלה עופר שאוהב סרטים לא טבעיים כדבריה "סרטים שמשכיחים את העייפות ואת בעיות היום יום כמו סרטי אימה ופנטזיה. חלום: "להופיע, לרקוד, שהלהקה שלנו תהיה מסודרת בבית משלה בתקציב משלה שנוכל לרקוד בשקט."

פורסם 1.1.02