אנשי התרבות הקימו בכל הדורות סביב רקדנים גדולים להקות ובתי-ריקוד ברחבי העולם: ניז'ינסקי - הבלה רוס, אליסיה אלונסו - באלט קובה, ג'ורג' בלנשין - הניו-יורק סיטי באלט גם משה אפרתי נכנס לרשימה זו עם קול ודממה והבית שהוקם למענה ברח' הירקון שבתל-אביב או להקתה של סוזן פרל (Suzanne Farell) בוושינגטון שהוקמה שם לפני שנתיים ועידו תדמור, למענו הקימה העיר תל-אביב בשנה שעברה (2001) את בית-המחול "עידו תדמור-הבית" בבנין מרכזים שבתל-אביב.

לפני 38 שנים ב - 27/1/64 נגעה יד האל, בירושלים, ברחם רקדנית להקתה של מיה ארבטובה נטע ברדיצ'בסקי. נטע עזבה זה מכבר קרירה מבטיחה של רקדנית באלט כדי להקים משפחה וללדת את אחד מגדולי הרקדנים שלנו - את עידו תדמור. המשפחה שהתה אז בירושלים והתגוררה במחנה צבאי (אלנבי) עליו צומחת כיום בירושלים שכונת מגורים יוקרתית הנושקת לרחוב דרך חברון. האב (ישעיהו), שמש אז מפקד המדרשה בירושלים לחינוך של צה"ל ולא ידע שגדול חניכיו, בנו, הוא לוחם תרבות ואמנות, לא חייל אך רקדן שלשרוד ולהסתער על המטרה הוא יודע היטב. שיעורי ההישרדות הראשונים נכפו על עידו הקטן בשל תהפוכות גורלו שהועידו לו כילד לעבור ממחנה צבאי אחד למשנהו בעקבות הקרירה של אביו: בגיל שלוש הוא עבר לרמת השרון, בגיל 14 לניו-יורק ובגיל 17 לחיפה. המשענת היציבה בעולמו הייתה דווקא הריקוד. נטע ברדיצבסקי לימים תדמור - האם - העבירה לו באמצעות התרגשויותיה נוכח מופעי מחול, תוכניות ריקוד בטלוויזיה ומפגשיה עם ידידותיה מעולם הריקוד (נירה פז, זוהרה סימקיס-מנור) גם סיפורים על להקתה של מיה ארבטובה. עידו קלט את המסר שכשמדובר בריקוד
מדובר בעולם מופלא: "עולם שהצטייר דרך אימא שלי לבן ומאוד זוהר". צבעים שמשכו אותו לגעת בהם ולהתבסם באורם בהכרה מלאה מאז היותו בן 13. סוד המחול הלוהט בקרבו שרד ונשמר עד למפגשיו עם ילדה חיפאית בשם תמנע. תמנע למדה
ריקוד אצל הפרימה בלרינה הגדולה ליאה שוברט שפעלה אז בחיפה (כיום בגטבורג שבשבדיה). ליאה קימה בחיפה להקה בה רקדו גם כוכב הבאלט השבדי קאי לוטמן ומבקרת המחול רות אשל (הארץ). ערב אחד כשהאש אוחזת בעצמותיו כתב עידו, הנער הצעיר, מכתב וידוי עז לתמנע: "תמנע! תראי, אני לא בדיוק רוצה להיות רקדן באלט, אבל באלט זו ההתחלה ואני רוצה להיות רקדן ולא חשוב מה... ואם לא אז באלט קלאסי ...ולדעתי כשבנים רוקדים זו בכלל לא בושה." תשובתה של תמנע למכתבו של עידו לא המתינה - היא הייתה תשובה קצרה: "אתה חייב לעשות זאת".
הזעזוע שבפשטות התגובה של הנערה הרס בן רגע את המחיצות שנפשו שמה לפני עולם הריקוד בעמל של שנים. הנפש שחשקה בכל מעודה לרקוד דרשה להפסיק לצמוח במסתרים. האש קמה על יוצרה ודחפה את עידו לממש את אופיו האמיתי.
בוידוי אישי, מספר לי הרקדן המופלא ש"נעשו אז הרבה החלטות אישיות".
ש: למשל?
ת: "צורת חיי האישיים".
עידו שלא הראה כל סמנים חריגים עד לאותן החלטות, החל גורר את המשפחה לסדרת שיחות סלון לא פשוטות ומאוד מיוחדות שבהן הקצין והרקדנית נאלצו להתמודד מול אש בוערת של כשרון גדול ופיסות חיים שלא הוכנו מראש להתמודד איתן. עידו הכריז בסלון המשפחה בחיפה: "אני רוצה להיות רקדן"- השקט שירד על המשפחה זועזע בהמשך הוידוי "הרבה שנים, מגיל 13 אני רוצה להיות רקדן." ההורים טענו שיש לשקול שינויים כאלו ולמצוא דרך נכונה למימושם. האב אמר ש"כדאי למצוא מסלול התקדמות מקובל". עידו לא הבין ב"מה מקובל ולא מקובל" בתחום הריקוד והוחלט על פשרה: עידו יקבל מספר שיעורי מחול בתחום מקובל, לא מהפכני, גם לא ריקודי עם, משהו שדומה בימנו לג'אז - בסטפס.

בחיפה פעל אז נחום שחר והיה לו את אחד הסטודיאות הראשונים בארץ לריקוד לאנשים בעלי נפש כללית ושאין בה שום דבר מיוחד - המשך לזרם שנטעו כאן האחיות אורנשטין. הסטודיו של שחר פעל בקרבת האולפנה של ירדנה כהן (הרקדנית הגדולה, ממייסדי המחול הישראלי שפעלה ברחוב גולומב 10) ולא רחוק מבית המחול של ליה שוברט - בבית רוטשילד. בימים ההם
הסטודיו לסטפס היה בחזקת מיעוט ששום אמן מכובד לא דרך בו. דווקא לשם הופנה עידו תדמור. אבל, ויאמר לזכותו של נחום שחר שהוא עצמו לא היה מאותן "שוקיות" ו"חסיות" שכל נימי נפשן איננו קשור בנהלי התרבות והאמנות שלנו. שחר בהחלט היה קשוב גם לצרכי האמנות הישראלית ולאחר שלושה שיעורים הוא ניגש אל עידו והסביר לו שכשרון כשלו לא יכול לפעול במקום שרק מוחק אישיות של אדם יוצר (בשל הכלליות ההכרחית לקיומו של מקום מסחרי) - שחר הפנה את עידו אל אולפנה של ליאה שוברט ושם הוא פגש במורה הגדול, הרקדן הכוכב ומי שהיה אחר-כך מנהלה האמנותי של להקת בת-שבע קאי לוטמן. "זה היה גילוי אדיר" נזכר תדמור "הר געש שהתפרץ והביא אותי, מאז לעבור ולחיות בתוך הסטודיו לריקוד". בשנת 1982 הוא נקרא לחבור לעולמו של אביו וגויס לצה"ל - תקופה לא פשוטה בה תדמור פעל כחיל בחיל ההנדסה הקרבית "סבלתי שם סבל נוראי" הוא נזכר ומספר שמירר למפקדם את החיים והם שלא הורגלו להנדס נשמה של רקדן גדול שהחלה לפרוח מאוחר ורק בגיל 18, התענו לנפשו התנועית והיא רצתה רק להרוות את צימאונה ולהשלים את החסר לה - לרקוד ולהתפתח. תעודת חייל מצטיין (בה החזיק) אפשרה לו לרקוד רק פעמים בשבוע. אבל בזכותה הוא חבר לבית הספר המקצועי לריקוד בתל-אביב, בת-דור. חלפו רק שישה חודשים מיום כניסתו לבת-דור ועד שז'נט אורדמן שניהלה אז את בית הספר ואת להקת בת-דור, ניגשה אליו
והחריזה בפניו (1983) שהוא מצידה, כבר הבשיל כרקדן ויכול לחבור ולהצטרף ללהקתה. הפניה הבלתי צפויה חברה אל נפשו והבערה שאחזה בה מאז המכתב לתמנע והמפגש עם קאי לוטמן הועצמה ועידו מצא עצמו מצד אחד מייבב בטלפון של הבסיס באזני אימו ומצד שני משוחח עם מפקדי צה"ל בניסיונות נואשים לשכנע אותם שגם אם אביו הוא חייל טוב, הרי שהוא כל כולו רקדן ושאין בו משום החייל ההוא לא דבר ולא חצי דבר ושעליהם לוותר עליו לטובת שירות בתחום הריקוד הישראלי בו כידוע רק בודדים יכולים באמת לשרת. בסוף פברואר 83 הוא עזב את צה"ל וחבר ללהקת בת-דור. שישה חודשים חלפו עד שישראל
גילתה סולן חדש, רקדן מדהים, יפה תואר שנפשו מניעה את גופו והוא בעל גמישות יוצאת דופן ונדירה - עידו תדמור.
הוא נעזר במורתו מבת-דור רוז סובול (שלמדה גם בנדרלנד דאנס תיאטר, בלהקת הבאלט
המפורסמת של מונטה קארלו ובסקפינו) - רוז לימדה אותו כיצד להתגבר על גמישותו הרבה
והיוצאת הדופן וסייעה לו להפוך אותה לכוח מחולי עוצר נשימה. בסולו מתוך "שיר ללא מילים" להנס ואן מאנן ומאוחר יותר ב"כתפיים רחבות" (Big Shoulders) ללאר לובוביץ (Lar Lubovitch) נגאלה נפשו וחברה לעולמם של הרקדנים הגדולים והקהל הישראלי הריע לו ממושכות. תרועות שממשיכות גם כיום. הדואט הנודע של לאר לובוביץ לשני גברים מתוך הקונצרטו לקלרינט 622 (CONCERTO 622) הפך לאחת משאיפותיו הסודיות ביותר.
בתקופה ההיא לאר לובוביץ היה כוריאוגרף נחשב מאוד מעין פורסיד של ימנו. להקתו
הופיעה בכל העולם. בשנות ה - 80 עדין להקות הבאלט החשובות בעולם הופיעו בישראל.
המדינה הייתה על מפת האומנות טרם שלטו בה פקידי המחול והקהל שלנו נחשב לקהל איכותי שמבין בריקוד. להקות של אמנים נאבקו להופיע לפנינו. להקתו של לובוביץ הייתה אחת מהן והקונצרטו לקלרינט 622 הועלה על במת היכל התרבות (1983). עידו נפעם מהדואט שנגלה לפניו.
תדמור: "זה היה הדואט הראשון לשני גברים שהועלה על הבמה ובו התגלתה גם שלמות בין
שני התפקידים אבל הרגש היה של אחוות גברים." אביו אולי היה רואה בדואט את אותה רעות וידידות שצמחה בדור הפלמ"ח והייתה למיתוס ולשאיפתם של הגברים הישראליים. "הלבוש היה לבן והקסם שנוצר ביחסים העמוקים - מעגליים הוליד בי צורך להתמודד עם התפקיד שנגלה לפני."
לאר לובוביץ מאשר את דברי תדמור באומרו ש"הדואט צריך להעביר מערכת יחסים נקיה בין
גברים שהיא במקרה זה איננה הומוסקסואלית".

כחבר בלהקת בת-שבע (כיכב תדמור במסעותיה בעולם. במונטריאול הוא כיכב ביצירתו של
דניאל עזרלוב (הכו' הקנדי)Superstraight is coming down - לובוביץ שאייתו תדמור עבד בלהקת בת-דור היה בקהל נפעם מצמיחתו של הרקדן הישראלי - לאחר המופע ביטא את דבריו באזני תדמור אחרי הקלעים.
משפרש הכוכב מלהקת בת-שבע (- 1985) הוא נסגר בדירתו - (אומרים שלא הסתדר מבחינה כימית עם אוהד נהרין שאין ספק לגבי הערכתו של נהרין, אז מנהלה האמנותי של בת-שבע, את גדולתו של תדמור) עידו ישב מהורהר בדירתו התל-אביבית והעביר במוחו את האפשרויות שנפתחות ונסגרות לגבי עתידו והזמן שלא עומד לטובתו. "הייתי אז בתקופה לא פשוטה". מצד אחד הוא מצא עצמו מחוץ לממסד. מצד שני קם אז בעוצמה אדירה ממסד המחול העכשווי של סוזן דלל בו החל לקחת חלק מינורי אבל הקו שם היה מאוד מסחרי וצעקני - הכל נעשה שם כמו כדי להגיע אל התקשורת גם הופעות המחול של ירון מרגולין (הכותב מאמר זה) אז בפסטיבל ישראל, היו לשם דבר ובמיוחד ההפקה "מחולות בני ברית דוד" רסיטל שהעלתי בפסטיבל ישראל (90) לצלילי המוזיקה מאת רוברט שומן בביצוע ואלטר גיזקינג עוררו את השראתו של תדמור לגבי האפשרויות שלו כרקדן כוכב, אבל הוא נמצא בדירה ללא עבודה
והאפשרות להחליט היכן יפרוץ הייתה מזעזעת את נפשו. לפתע הטלפון צלצל וקולו המחוספס של לאר לובוביץ נשמע מעברו של הקו. הוא הזמין אותו לככב בלהקתו. "בסדר" השיב הרקדן תדמור חיובית, הגם שלא האמין שימצא את עצמו תוך כמה חודשים כרקדן ראשי בלהקה של לובוביץ ושהתפקיד הראשון בה עבורו יהיה דווקא הדואט הנחשק מהקונצרטו לקלרינט מספר
622. "האתגר שלי היה להעביר מסרים של גבריות שאובה מעולמם של גברים אחרים, לא מחיי הפרטיים. גבריות שנמצאת בכוחו של הנושא עצמו." על הבמה הוא רקד לציידו של ליין פירס
Pears Lne - רקדן מדהים אך בתוך תוכו נסגר מעגל עוצמתי של יופי מרגש, בו עולמו חבר והתאחד באמנות הריקוד שלו עם עולמה של רעות גברית מיתולוגית מעולמו של הקצין והחייל המצטיין ישעיהו תדמור - אביו. הבכורה נקבעה. התזמורת הנודעת הפילהרמונית של ניו-יורק התכוננה לנגן לרקדנים והריקוד הוצג באולם המפואר והיוקרתי ביותר של ניו-יורק בלינקולן סנטר. האולם התמלא מפה לפה וכלל בתוכו דמויות מצמרת המחול של ניו-יורק כמו ג'ודי ג'ימסון, דינה ווד, מיכאיל ברישניקוב ופרל לנג. לאירוע כזה אפילו מישראל טסים במיוחד ואכן בין הבאים היו גם דוד דביר שניהל את להקת בת-שבע בתקופת השיא של תדמור בה כרקדן, הרקדנית לשעבר של להקת מיה ארבטובה, נטע - אימו והקצין, אביו... למחרת בניו-יורק טיימס נכתב שעידו תדמור פשוט הפיל בגדולתו את עמודי הלינקולן סנטר. במדריד כתבו שאצבע אלהים נגעה בו "וירטואוז בעל עוצמה נדירה" ובסין שמדובר באמן טוטאלי שמסור לאמנות הריקוד "בכל רמ"ח אבריו" גם ישראל התפעמה ממנו והמשורר ראדו קלפר סיכם את דעת הרוב ופרסם שעידו הומצא כדי להמחיש לנו את רגשותינו המוסתרים "באופן המיוחד רק למשוררים.".

הוא מתגורר בתל-אביב בדירה מאוד מטופחת ברחוב ג'ורג' אליוט המוסיקה שהוא שומע היא מוזיקה קלאסית ובמיוחד הוא אוהב את ברהמס למשל, את הקונצרטו השני שלו לפסנתר. אחותו יפעת רוטנברג, היא אם לשלושה ילדים כיום מורה לחינוך מיוחד בחיפה.

ספר אהוב: "ספר מתקופת הילדות 'הלב' - זה סיפור על קשריו העמוקים של ילד (מרקו) ואמו. מרקו נוגע לי בנקודות קריטיות בהן אני נדרש לזכור את העמידה על שלי את חוסר הותרנות ההכרחית לחיי אמן." העיר האהובה על עידו תדמור היא ניו-יורק וחופשה הוא ישמח לעשות באי היווני מיקונוס. מזל ההורוסקופ שלו דלי (יליד היום בו נולדו גם מוצרט והרקדן ברישניקוב 27 לינואר). צבע אהוב עליו: כחול ומתחום המזון הוא יתפנק על סושי. הרקדנית האהובה עליו ביותר היא אנה לגונה שרקדה אצל מץ אק בבאלט קולברג ואצל יירי קיליאן "לגונה משלבת יכולות פיזיות נדירות עם טכניקה קלאסית משובחת - היא עצמה מעין
אישה מכוערת שגדולתה האמנותית מזנקת מתוכה כשהיא רוקדת והופכת אותה לאישה יפה ולאישיות שקשה לתאר אותה במילים.".
ש: מה זה רקדן גדול?
ת: " חיה בעלת מודעות גבוהה לעוצמה הפיזית שלה, לכוח האנטומי של גופה, לשמיעההמוזיקאלית שלה ולתובנות החשיבתיות; במיוחד האסתטיות של אמנותה.
ש: המלצה לרקדן מתחיל.
עידו תדמור: "בדוק עצמך כל יום מחדש. האם אתה נמצא או לא נמצא בתהליך שבו ללמידה חלק מכריע. פרסים, כיבודים אלו דברים חשובים אבל לאמן אמיתי הם רק אמות מידה חיצוניות שנוגעות בהישגיו כלפי חוץ. העולם הפנימי הוא שקובע באמנות ויש לדאוג ולבדוק שהוא קיים וצומח - ולבדוק זאת בכל יום מחדש."

בשנים האחרונות עידו החל לעצב ולחבר ריקודים משל עצמו מבקרי המחול רואים אותם
כמתאימים לקהל חדש ושאינו מצוי או מכיר את אמנות הריקוד בה הוא צמח. בולטת ביצירתו, בעיקר יכולתו המדהימה כרקדן. את "Fast Food" הוא יצר בשנת 1990, "שבע מילים אחרונות" סולו (1992) ואת יצירת המחול שלו. "הסיר של סימה", עליה רוב מבקרי המחול שלנו, גם המבינים באמנות הריקוד, מסכימים שמדובר ביצירה מאוד מקצועית ומרגשת אשר תדמור יצר בשנת 1995. יצירתו זו הביאה באופן טבעי להקמת להקתו 'עידו תדמור - הלהקה' (1995). יצירתו האחרונה "מגריט" נוצרה עבור להקת בת-דור וקדמה לה עבודה משותפת עם עמנואל גת ויוסי יונגמן "בהמות" בהפקת סוזן דלל. על "עמורה" (1999) כתבו ב"אנשים" בסגנון שגם אם הוא לא מלמד על תובנה אמנותית, בהחלט, מייצג את טעם הקהל הלא מומחה בריקוד: " הוא מכיר את גופו, יודע להפיק ממנו את המקסימום, ובנוסף לטכניקה, הוא מצליח להביא גם המון רגש". או במקום אחר, גם בו מחברי הביקורת מותאמים לטעמו של הקהל הרחב: "דמיונו הקודח מנצח..." (ידיעות אחרונות).

בשנת 2001 עיריית תל-אביב סייעה להקמת בית המחול שלו "עידו תדמור - הבית" שהפך בתוך זמן קצר אבן שואבת ומרכז לאמני הריקוד של גוש דן. הם באים לכאן מתל-אביב וממרחבי המדינה כדי לחוש את כשרונו הגדול כרקדן, להשתתף בשיעורי הריקוד שהוא מעביר במקום, ליהנות מהאווירה האמנותית שיצר בקומה השניה של בניין "מרכזים" שברחוב קיבוץ גלויות
24 גם כדי להציג בו את עבודותיהם. בשנת 1990 עידו תדמור זכה לפרס "יאיר שפירא" ותואר כרקדן בעל יכולת יוצאת דופן
ובמהלך 1997 הוא זכה בארבעה פרסים: פרס ע"ש חנה ורוזנבלום גוטליב, פרס "מאמנות לעם" ושני פרסים משר התרבות.
בשיעור הריקוד בו צפיתי כהקדמה לכתבה אפשר לחוש את קצב השיעור כחלק אינטגרלי של ליבו המרקד. הוא רוקד עם חניכיו ומיטיב לבצע מהם בכל אחת מהמשימות שהוא מטיל עליהם לביצוע. השיעור המחולי מתמקד בתרגילי גמישות מיוחדים והוא מקפיד על זרימה נינוחה של התפתחותם הטבעית של אירועי המחול. נירית מקיבוץ גניגר, גיל נווה והראל קיי גם שי הרמתי ותמר בר-ניב רקדו עמו במהלך השיעור וככל שהתקדם השיעור אפשר היה לראות, כפי שמתרחש בשיעור לריקוד של כל רקדן
גדול, שהם הולכים ונפתחים אל חווית המחול שעולה בהם דרך ובעזרת נפשו של עידו תדמור שמקדמת אותם כרקדנים.

גובהו 178, משקל 63 ק"ג, צבע שיער חום-שטני, צבע עיניים ירוק-חום. הרופאים קבעו שיש לו גמישות יתר גם שגופו מאחר להזדקן ב 12 וחצי שנים, כך שנוכל לצפות בעידו רוקד עוד הרבה שנים.

פורסם 1/04/02