נטע שיזף היא רקדנית בעלת קרירה מטאורית ואחת הרקדניות שהוגדרו כאקדח טעון שמתפרץ על הבמה בגיל 20 היא נפגעה והחליטה לפרוש מהריקוד. שנה לאחר מכן היא מצאה את עצמה במסע הופעות בינלאומי. להלן, סיפורה של אחת
מהרקדניות הגדולות של ישראל.

שיזף העוצמתית, האישה הכריזמטית ויפת המראה נולדה בשנת 1965 בקיראון שליד תל-אביב. אביה, ציון שיזף היה מהנדס תעופה בתעשייה האווירית והאם רות מרצה לפילוסופיה (לוגיקה ומוסר). בתקופת הילדות היא שהתה בקיבוץ שדות ים. הקרבה אל הים, המרחבים הכחולים, ריח לביבות הגבינה עולים עדיין באפה, גם האזנה לקטעי פלמנקו שהוקלטו על רשמקול סלילים, אימונים מפרכים בהתעמלות קרקע ומכשירים לצד הרכיבה על ברכי אבא כשטס במטוס דו מושבי חברו והיו למאגר זיכרונותיה השתלבו והיו לילדות מאושרת. שמחה גדולה שנקטעה בבת אחת, באכזריות - בגיל 15 . תחילה הוריה נפרדו וכמה חודשים לאחר מכן, האסון התקרב עוד יותר והכריע אותה. שלושה חודשים בלבד לאחר פרדת הוריה (כשהמשפחה חזרה להתגורר בקיראון) נהרג אביה בתאונה. המקרה המזעזע ארע בקפיצה מהצוק הגבוה שבמבוא חמה, צוק שמביט אל הכינרת. שם אביה קפץ בהתלהבות ספורטיבית אל המרחבים ובתאונת גלישה, בגלשן אוויר סיים את חייו.

הכאב חדר אל כל חלק בה והיה למהומה גדולה שפקדה את חייה. נטע הצעירה פנתה ללימודי אמנות והתנחמה בלימודים בבית הספר "תלמה ילין" שבגבעתיים. במגמה לאמנות פלסטית היא רשמה. אין פלא שמתקופה בראשיתית זו נותרו בעיקר רישומים בשחור לבן, בעיקר פורטרטים. אולי ניסיון להבין את דמות האב שהתרסקה לה באוויר שעל הרי גולן. בשנת 1982 ארע הפרץ שהכריע את גורלה והיה לקריירה בינלאומית זוהרת - נטע החלה לרקוד. זיכרון המוזיקה הספרדית מהרשמקול הישן של אבא, שב והדהד בראשה כדיבוק. היא החליטה להתקרב לדבר הגדול שנשמע לה כסוד שיש לפצח אותו. לימים זיהתה בו את היסוד הקצבי והאינטנסיבי של ריקוד הפלמנקו. לקראת סוף שנת הלימודים (82) היא פנתה כאילו בדרך מקרה, כמו רק לרגע לסטודיו של סילביה דורן (שפועל ברח' בן-יהודה 53). נטע היססה, חששה - התביישה ברצונותיה הבוערים, הכמוסים כל כך לרקוד. כפשרה ראשונה ויחידה בתחום ביקשה רק לקחת שיעור ניסיון. האש אחזה בה והנוכחות המוחלטת- הכריזמה, כניגוד גמור להיסוס הראשוני, ניכרה בכל תנועה מתנועות גופה. סילביה דורן - המאסטר של הריקוד הספרדי לא עמדה בפני היופי המתפרץ לפניה ועצרה את השיעור. נטע הייתה מאוד נבוכה לשמוע אותה אומרת לפני כולם את שבחי כשרונה ומוסיפה נחרצות: "נערה, את תרקדי מאוד טוב". בסוף השיעור סילביה הכינה לה הפתעה נוספת והגישה לה תוכנית לימודים מאוד אינטנסיבית. הכשרון הגדול הוזמן בו ברגע להצטרף ללהקה של דוראן.

בתוך פחות משנה נטע הייתה אסיסטנטית של סילביה ורקדנית ראשית בלהקתה. "מדהים" כיצד תשוקה ואהבה לעניין המחול יכולה להוביל נערה מקיראון, בתוך ימים ספורים אל החיים האציליים והמרתקים כל כך של רקדנית גדולה ואמנית. בגיל 18 הצבא קרא לה - ולאחר שבקשתה לשרת כחיילת חיב"ה (בשירות המשטרה האזרחית) ושרתה ליד הבית הקשר עם סילביה נמשיך והעמיק. בתקופה זו סילביה דוראן הרתה ונטע החזיקה את הסטודיו על כתפיה. משימה לא פשוטה שכללה ארגון,
ניהול חזרות ומתן שיעורים לקבוצות גם העברת שיעורים פרטיים. העברת שיעור פרטי הוא תחומה של האמנות ודרושות כאן יכולות נוספות, הרבה מעבר ללימוד צעדים. בעולם הריקוד מבדילים בין מורים לצעדים, אותם מכנים אנשי המחול המסחרי,
מדריכי ריקודים חברתיים שונים גם מורים לג'אז ולשיטת RAD ואמני מחול בודדים. האמנים לא מלמדים צעדים, אין להם תעודה אקדמאית והם לא מבינים דבר בפרוק שלם ומכלול אחד לאינספור מרכיביו או קריאה בשמותיהם: פליה, רלווה, קונטרקשן, שימי, מאיה וכו' - הם לא מומחים לביצוע חלק זה או אחר, של השלם הם לא דוקטורים לפליה ופרופסורים לשימי - את אמנות הריקוד הם מחפשים. הסיגנון: באלט, פלמנקו, מודרני או ריקודי בטן ואפילו ג'אז אינו משנה לאמני הריקוד בכלל. כשעומד לפניהם רקדן הם רואים את נשמתו והתלמיד שלפניהם הוא אישיות, אופי ונשמה שיש לסייע לה לזרום ולהתפשט באברי גופו/ה - להגמיש אותם ולהמשיך ולצאת הלאה, אל העולם. בשיעור פרטי בתחום הפלמנקו מרכיבים כוריאוגרפים עולים ומסייעים למורה האמיתי לאפשר לרקדן למצוא את דרכו בעולם הריקוד, לזהות את סגנונו האישי ולהביא את המיוחד ביותר שבו אל העולם. במהלך העבודה הזו על המורה למצוא את הדבר המיוחד שבתלמיד/ה, את האלמנט שעולה באופן טבעי וממנו צומחת הבאת הרגש. נטע שיזף - בתחילת דרכה, נדרשה למשימה שרק גדולי עולם המחול נדרשים לה: להכריע האם הרגש אצל התלמיד המתחיל שעומד לפניה בשיעור פרטי, צומח ומתגלה בתנועת היד או שהוא פורץ מתזוזות שברגל.
ש: כיצד עשית זאת?
נטע שיזף: "למשל, בפאלוס יש להכריע אם לעבוד עם הרקדנית על התפתחויות של שמחה או של כאב". היא מדברת וכל תנועות הפלמנקו כמו ניצבות לפניה והיא עושה מהמשימה הגדולה דבר פשוט כאילו באמת מדובר בדבר שאפשר ללמוד אותו
באקדמיה. נטע ממשיכה בלהט "הפאלוס הוא סוג של צעדים שונים. אפשר לראות בהם אוסף של סגנונות ריקוד שונים וכל אחד מהם מאופיין במלודיה שונה ואחרת. יש פאלוס שהוא עצוב, מהוסס ואיטי, אחר שמח, נמרץ ומהיר. לכל פאלוס קצב משלו,
הוא וצעדי המחול משתנים בהתאם לשייכותו לנושא הכללי: כאב, שימחה, התלהבות וכו'. למשל סוליאה, אלגריה ומרטינטה".
הסוליאה באה מהמילה בדידות (סולדד) זהו מחול דרמתי - הריקוד איטי ונחשב למחול עמוק במיוחד.
אלגריה שבאה מהמלה שימחה מהירה ממנו, צעדי הריקוד שבה מאופיינים בחינניות רבה ויש להקרין בהם נשיות או נמרצות זורמת אצל הגברים. דוגמא נוספת לפאלוס נמצא ב"מרטינטה". ריקוד שנולד לפני התפתחות הגיטרה הספרדית. כשמפרזלי פרסות הסוסים פרזלו את סוסיהם הם עשו זאת במקצב שמכונה מרטינטה. "ומכאן," מסבירה שיזף "בא שם הריקוד שנרקד על-פי מקצב זה. קצב שמאופיין במלודיה עצובה וכואבת והריקוד שמתפתח ממנה איטי מאוד, יותר איטי מהסוליאה". כשעומד לפני המורה גבר צעיר יש לברר אם צריך לסייע לו, למשל, בעזרת האלגריה לעבוד ולפתח את נוכחותו (מרצ'ה - שבאה מהמילה אנרגיה או זרימה) בעזרת תנועת הידיים או אם יש להדגיש אצלו את רקיעות הרגליים. דברים שמחזקים את נוכחותו הגברית.
מורה צריך לבדוק ולהחליט אם עדיף, אצל רקדנית להתחיל בעבודה על ה"סוליאה" מחול שמפתחים בעזרתו דינמיקה ועוצמות נפשיות עזות נפש שהולמות נערה בעלת פוטנציאל לאישה חזקה.
מה תעשי בשיעור עם אישה כזו?
"אני לוקחת אותה אל עבודת רגלים (ספטיאדו) ושמה דגש על רמטס (קישוטי הרגלים לשירת הזמר) שהסוליאה מאפשרת לפתח בהן עוצמות נשיות". ועם נערה עדינה יותר? "עבודת הידיים (ברסאו). כאן מושם דגש על זרועות, למשל, בהבעה של רגשות המנגינה החודרות אל זרועות ידיה". האם יכולות אלו שמאזכרות את יכולותיו של המורה האפלטוני - פילוסוף יווני
גדול, נולדו מהיכולות המיוחדות של האם, רות שיזף המורה לפילוסופיה. מכל מקום הן אותן היכולות שאנו מבקשים ממורי המחול הדגולים ונטע מלמדת אותנו כי הן נולדות ומתפתחות בנו ואין הן נלמדות בבתי ספר להוראת מחול אלא בסטודיאות של האמנים הגדולים בלבד. בשנה שהסטודיו עמד על כתפי נטע היא הוכיחה בגרות יוצאת דופן גם את יכולת ההבחנה המדהימה של סילביה דוראן בכשרונה. סילביה צדקה בבחירתה בנטע ונטע לא אכזבה, עבדה והכינה 6 רקדניות לתחרות קרן תרבות אמריקה ישראל: ביניהן מיכל נתן וכרמל נתן שהן כיום בעלות בתי-מחול משלהן לפלמנקו, נשים שמפעילות להקות מחול ומצליחות כרקדניות ששמן הולך לפניהן. באותה שנה נטע לא ישבה על זרי הדפנה, היא רקדה, התאמנה וקידמה גם את עצמה. בסופו של תהליך הבחורה הצעירה התקבלה והייתה לרקדנית המצטיינת שהוזמנה לייצג את המחול הישראלי בבית הנשיא. שם היא רקדה לפני עזר וראומה ויצמן ב"טאנגו" למוזיקה מסורתית.

ספרד

בשנת 1986 לאחר שנת בצורת מחולית, בגין בעיית ברכיים, יצאה נטע שיזף לבירת המחול הספרדי סביליה כדי להיפרד בעצב מעולמה - ריקוד הפלמנקו. שנה שלא רקדה והכאבים אחזו בגופה כבנשמתה. בסביליה היא פגשה במריו מאיה (Mario Maya) רקדן אליל אותו העריצה והכירה היטב, מריו היה גם בישראל וכיכב בהיכל התרבות לפני 3 שנים - הוא בהחלט אחד מגדולי הרקדנים הספרדים. שמה של נטע שיזף כבר הלך לפניה. מריו היה מודע לכשרונה והזמינה לפגישה. במהלך הפגישה ולתדהמתה, מריו הזמין אותה להצטרף ללהקתו תיאטרון צועני אנדלוסי (TEATRO GITANO ANALUS)

בלי אודישן, בלי לשמוע תלונות על ברכיים כואבות ומסע פרידה. בביתו ועוד בתחילת הפגישה מאיה הגיש לנטע טקסט בספרדית (שלא הבינה עדיין) והורה לה לשנן אותו לקראת החזרה הראשונה שלה. האסרטיביות הגברית של האליל, רקדן אמיתי, מריו מאיה - הכניעה את הכאב של נטע, להט המחול גבר על הגיון של אדם פשוט והאישה הצעירה החלה לשנן טקסטים
בספרדית. "לא הבנתי מה כתוב שם" נזכרת נטע שאת הספרדית שלה למדה בהדרגה, מהטקסט ההוא "בכל פעם הבנתי עוד קטע, עוד מילה או משפט. דקלמתי, רקדתי פלמנקו ולמדתי לדבר ספרדית..."

"האהבה המכושפת" (Brujo - אמור ברוחו) למוזיקה מאת מנואל דה פליה הייתה נושא הפקתה החדשה. רקדני הלהקה שרו, דקלמו ורקדו כך גם נטע שיזף. מסע ההופעות החל באנדלוסיה. צעדי הפלמנקו בסגנון הסולאה החלו להניע את רגליה. גרסה משולבת של יצירות מוזיקליות הדהדו באוויר ונטע שבאה רק להיפרד, לומר שלום לפלמנקו, רקדה (קוורפו דה בילה) על הבמה. באנדלוסיה - הפקה התקיימה בגדול שבתיאטראות העיר. מול תשואות סוערות היא רקדה, כך גם ההמשך בגרנדה, מולדתו של מריו מאיה. לראשונה היא יצאה לקול מחיאות הכפיים של הקהל בקטע של פלמנקו מקורי.

כידוע בסוף הופעת פלמנקו ישנו קטע בשם "פיסטה" שוב, בבית של מאריו הוא חיבק אותה והדהים אותה כבראשונה והפעם על הבמה. כשהקהל עמד על רגליו ומחא ללהקה כפיים קצובות מריו פנה אליה והזמינה להצטרף אליו. הוא זז קמעא הצידה
ופינה לה את המקום בחזית הבמה. הבולריה (ריקוד משעשע) הדהדה באוויר וחברה אל הנשמה הרוקדת של האישה העוצמתית הזו. זו פעם ראשונה שנטע רקדה מחול ספרדי אמיתי, בולריה טהורה ועוד במצב של אימפרוביזציה, אבל בביתו של מאריו בגרנדה...

מאיה עצמו הוא צועני, רקדן פלמנקו שגדל בגרנדה אבל את המחול המודרני הוא למד בניו-יורק אצל מרתה גראהם שם הוא פתח את רעיונות הדרמה של תיאטרון המחול המודרני. כששב לספרד חברו בו היסודות והיו לכיוון חדש, מהפכה שהתקבלה בהתלהבות בספרד ועד היום רואים אותה כפלמנקו המודרני. בלן מאיה (Belen Maya) - כיום נחשבת לגדולה שברקדניות הפלמנקו המודרני. היא הבת של מריו,כוכבת הלהקה, אבל בערב ההוא מול הקהל של גרנדה, נטע ילידת גוש דן - רקדה ב"בולריה " הטהורה והייתה לאחת מרקדניות ספרד המסורתית. ניו-יורק לא נשארה אדישה לתלמיד הצועני שלה והזמינה את ההפקה של מריו למנהטן. שם רקדו הספרדים ונטע שלנו על קרשי הבמה של לינקולן סנטר. "מרגש" היא אומרת "החוויה כולה הייתה בלתי נשכחת. לרקוד בלינקולן סנטר זה משהו מיוחד" .

במדריד כידוע נמצאים מורי מחול רבים, נטע הרגישה שהיא חייבת להמשיך ולהתפתח, מחשבות אופייניות לאמנים הגדולים בכלל. האמנות קראה לה והיא קמה והמשיכה למדריד שם פנתה לסטודיו "אמור דה דיוס" (Amor de Dios) אך תעתועי
הגורל שיחקו בה והיא שבה אל הקהל הספרדי שכה אהב אותה. "כספי הלך ואזל" היא מתנצלת ומסבירה לי שרק זה, מה שחייב אותה לשוב אל בימת הריקוד. בימתו של רפאל אגילר (Rafael Agilar) קיבלה אותה בברכה ושם לציידם של הרקדנים:
אנטוניו קנאלס (Antonio Canales) , חביר ברון (Javir Baron) וביאטריס מרתין (Beatris Martin) נטע רקדה והופיעה, הפעם בהפקה חדשה: "בית ברנרדה אלבה".

לאיטליה היא הגיעה בסיבוב הופעות עם הפקת "בית ברנרדה אלבה" שכלל גם את ה"בולרו" לרוול וקטעי פלמנקו, בסוף ההופעה בקטע המכונה"פיסטה" שהוא בפלמנקו קטע סיום מסורתי, בו הרקדנים מאלתרים לקול תשואות הקהל, היא שבה
אל הבולריה שלה. המחול שלה היה ספרדי לכל דבר ואי אפשר היה לחשוב שלמדה את יסודותיו בתל-אביב. הזמר שלה התפרץ ושר מילים שהמציא בו ברגע משהו כמו "הנה עולה לפנינו הרקדנית היהודיה שמככבת לפנינו בבולריה... הבולריה שלנו
מתלהטת ... אני אומר לכם שאינני יודע אם ישו באמת היה יהודי, אולי זה בכלל דבר שנמצא בספק, אבל, הנה היא הרקדנית היהודיה שרוקדת בבולריה. בולריה לרקוד בודאות היא יודעת".

נטע רצתה להתפתח ולגעת בשיא של אמנות הפלמנקו, לאשר את דברי הזמר - להיות בילאורה ופנתה לטבלאוס Tablaos הוא תיאטרון-מחול ספרדי שמוקדש רק לאמני הפלמנקו העולים בזה אחר זה על הבמה ומופיעים. נטע שכדברי הזמר בודאות לרקוד בולריה יודעת השתלבה בטבלאואים במדריד ועד מהרה מצאה עצמה גם בטבלאואים של סביליה ועד קנקון שבמכסיקו היא הגיעה. בהמשך שיזף יצאה והופיעה ברסיטל שהועלה בכל העולם גם ביפן הועלה מופע היחיד שלה. בשנת 1994 היא כיכבה בבלגיה, בהפקה של בית האופרה של ואלוני בתפקיד המוות. הבלגים החליטו להציג בהפקה גרנדיוזית אופראית את "כרמן" של ביזה. הבמאי ז'אן לואי פישון רצה לייצר הפקה מקורית בה המוות מככב בדמות רקדנית פלמנקו חזקה. הוא הזמין את שיזף -שקיבל עליה המלצות חמות מספרד להצטרף ל"כרמן". המוות של נטע (הוא לא חלק אינטגרלי רגיל מהפקות "כרמן") עולה כצל - שליווה את הזמרת לאורך כל ההפקה ובסצנה המפורסמת שבסוף ההפקה - רצח כרמן על ידי דון חוסה - המוות שלה, הוא ששולף את הסכין ובמהלך הויכוח עם דון חוסה כרמן צועדת כמו במודע הישר אל תוך הסכין שבידה - בידי נטע שיזף.

בשנת 1996 שבה שיזף לישראל ופתחה בתל-אביב במתנ"ס של שנקין בבית תמי (054722881) סטודיו משלה לריקוד הפלמנקו. עד מהרה התקבצו סביבה תלמידים והפתחה בו להקת מחול עצמאית שאחריה כבר שלושה מופעי פלמנקו: "פטיו
אנדלוסיה", "יאמדה" ו"טימפו פלמנקו". שמה כרקדנית הלך לפניה ובמיוחד זכורים מופעי היחיד שלה: "געגועים" ו"פלמנקו". כרקדנית היא זכתה בפרסים רבים ובביקורות נלהבות בספרד, בארץ וברחבי העולם. המופע המיוחד "מורנה אמורה" עם כוכבת המחול הקלאסי מהמזרח אלינה פיצ'רסקי פרסם אותה בקהלים חדשים כמו גם הפקתה "רפלקס" שהיא שיתוף פעולה בינה ובין קרן רוזנבאום, (מוזיקאית עכשווית).

הפקות נוספות בקרירה שלה היו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ("כרמן", ו"אמור ברוכו - "אהבה מכושפת לדה פליה) גם ב"הבימה" היא יצרה ("חתונת הדמים", "תמרה" - שמועלת כיום - כוריאוגרפיה) והפקתה הנוכחית "אמנסר" בה היא משלבת לדינו ופלמנקו לצלילי מוזיקה חיה. זמרת (לדינו): יסמין לוי, גיטרה: יחיאל חסון ותוף קחון: ששון לוי מועלת ברחבי הארץ בימים אלו.

היא מתגוררת בתל-אביב קרוב לים. אוהבת בעלי חיים (בעיקר כלבים), אוהבת ללבוש בחיי היומיום חצאיות ושמלות והיא מנגנת להנאתה בצ'לו. בעקבות כאבי ברכיה, שכמעט וגרמו לפרישתה מהבמה, היא החלה לטפל באנשים בטכניקת הידרו-טראפיה שנקראת "ג'הרה" (בהוד-השרון) . הסרט שהשאיר עליה רושם גדול הוא על מלחמת האזרחים בספרד "למי צלצלו
הפעמונים" והספר "דברי ימי מנזר" המתאר יכולות בלתי רגילות אצל אישה לחוש בעולמם הפנימי של האנשים. דמות שמחפשת כל חייה אחר הגבר המתאים אותו היא פוגשת כשזה כבר מאוחר יותר והוא עולה בלהבות על המוקד. חברתה הקרובה מעצבת שמלות כלה בשם לימור צדקה וידידיה (הבנים) רבים והיא מסרבת מחשש שתשכח מי מהם במהלך הראיון - לנקוב בשמות. אצל גבר היא אוהבת אסרטיביות ובטחון עצמי. ואהבה, או חבר לחיים כרגע אין לה. את הבחור האחרון - רקדן פלמנקו ישראלי בשם אפי פרל היא אהבה בגלל שמצאה בו שקט נפשי שמאוד משך אותה אליו. נשיות בעיניה היא חושניות והערכה או אהבה עצמית. מזל ההורוסקופ שלה סרטן. צבע אהוב טורקיז. והמוטו בחיים: "אמת".

המקום שנטע שיזף תבחר לעשות בו חופש - הוא דרום סיני. לשאלה מה זאת רקדנית גדולה היא עונה: "מישהי שמתעלה ויוצאת אל מעבר לטכניקה. אישה שמביאה את הדבר הפשוט שמכונה בפי כל 'אמת פנימית' לבמה. הריקוד עבור הרקדנית הגדולה הוא חייה, דבר שיוצא מהחיים ונמצא בהם בכל רגע והופך להיות חלק אינטגרלי שלהם". המלצה לרקדן מתחיל: "תאמין באמת הפנימית שלך.". הרקדנית הנערצת עליה היא כרמן מורה (Mora Carmen) - רקדנית פלמנקו אדירה, ידועה בעומק הביטוי שלה, מראשוני הרקדנים שהופיעו בפלמנקו בטבלאו, נהרגה במהלך מסע הופעות בארה"ב בתאונת דרכים. תוכניותיה לעתיד קשורות בילדים וכמובן גם בריקוד אבל בעיקר היא רוצה להמשיך ולהתפתח כאדם.

פורסם 1/05/02