נופי שרה ומחולותיה - המשך

 ז' מוטיב הידיים

מוטיב הידיים מתפתח לקרשנדו בסוף 'שיר השירים' ('הדודאים נתנו ריח'). אחרי הכנה ממושכת, מופיעה תזכורת: הכתר מוחזר אל הבמה והכרוז מבשר על שינוי דרסטי בסצינה הנפרשת על הבמה כולה.

המחול הסוחף במעגל אופקי הולך ומתפתח על-ידי ריצתו של ציון נוראל, הנושא בכפות ידיו את אילנה, כספר תורה ('ודגלו עליו אהבה'). השניים משמשים כאן דמות כרוז כפולה לפתיחת הפסקה. בשיא התפתחות המחול האופקי נכנס אחד הרקדנים (נתנאל נעם) אל מתחת לכתב ('בגדו בי') ומכין את מוטיב הידיים ככרוז למחול הקטן. במרכז הבמה, בדמות עץ הזית, מכונס זוג הרקדנים (ציון ואילנה) מתחת לבד לבן ('יונתי בחגבי הסלע'). הבמה כולה רוגעת. כף ידי יוצאת בתנועה גלית מתחת לבד, לנגינת החליל, ומתגלה תכונה נוספת של שרה: מעולם לא ראיתי באחד ממחולותיה דממה שלמה, של עמידה ללא תנועה לאורך זמן. למצב פיגוראטיבי היא מכניסה את פיתוח המחול ברמז, או אם המחול הגדול נעצר בהשהיה, ימשיך המחול הקטן לנוע בדממה דקה. לעולם לא ייעצרו שניהם בו זמנית. הלהקה העומדת מאחור מעבירה את מוטיב היד של אילנה אל עצמה. אילנה נמצאת בין שני ההרים, הימני והשמאלי, ועל-ידי כך משנה את כיוון המחול מאופקי לאנכי ('יונתי בחגבי הסלע'). גב כפות הידיים של הרקדנים נוגע בעיניהם (אוניסונו), והם ממשיכים ומרימים אותן למעלה (הגדלה), עד שהידיים מצטלבות זו בזו, כעלי תומר (דימוי פיוטי). מלכה (הכרוז) מניחה ידה מעל זו של ציון שמשמאלה, זו היד שיצאה מתחת לבד הלבן, כהד ליציאת ידה של אילנה בצד ימין. בהר הימני ניכרת תגובה במחולהקטן, מאחורי מלכה. הבחור (שלמה אשר) מדגיש תנועת יד, ואחר-כך מניחה מלכה את ידיה סביב לחייה. החלל של עץ הזית גדל, וכן המעגל האנכי של המחול הקטן, ונוצר דו-שיח בין ההרים, המתפתח באיטיות רבה במרכז הבמה, כעלי עץ הזית או ככתר-תורה על מזבח במרכז המקדש.

מרדכי אברהמוב מזרז ומניח בהדגשה את ידיו מעל ראשה של שרה זארב. תנועה זו נמשכת ומתפתחת אצל שאר הרקדנים העומדים מאחור. אחד הרקדנים מניח את ידיו על ראשה כזר ומשמאלם עובר המוטיב אל הבחורים, האחד מניח זר מעל האחר. וכך ממשיכה לזרום התנועה בין המחוללים, עד שתמר קיסר מניחה לבסוף את כפות ידיה סביב כף היד של אילנה, כרימון המקשט את ספר-התורה. תמונת המעגל הניצב הושלמה, השהיית התנועה הכרחית עתה. ידה של אילנה שוב ראשונה לנוע. היא מתחילה את התנועה, כאקדם היא יורדת למטה באיטיות. קריאת הטקסט הרגישה מפי שרה לוי-תנאי מסתיימת כאן.
אופן פיתוח המחול מתבצע על-ידי העברת התנועות הקטנות בין הרקדנים (מקצב משלים), כאילו זו שיחה בין ההר הימני להר השמאלי ולעץ הזית שבמרכז, ואופן פיתוח המחול הקטן דומה לאופן פיתוח המחול הגדול.

ח' מחול הצבעים

ברוב המחולות הטובים, מוענק תוכן התנועה על-ידי הרקדן המבצע ולא על-ידי התבנית שקבע הכוריאוגרף (לבד ממקרים בודדים, כמו במחול הפיוטי של ואסלב ניז'ינסקי, ובבולרו של מוריס בז'אר המבנה חזק כאן עד כדי כך, שגם אם הרקדן מלאכותי לגמרי, המסר יעבור). לעזרתו של הרקדן באה בדרך כלל המוזיקה, על הרגש התנועתי שלה והחלל המוזיקלי שהוא תופס בה. הרקדן יכול להזדהות עימה במידה שיש לו מה שנקרא כישרון מוזיקאלי, ידע מוזיקאלי ורגישות מוזיקלית,
והוא מחדיר, במודע או שלא במודע, את התוכן הרגשי הזה של המוזיקה אל התנועה שלו, דבר המתאפשר אם קיים תיאום בין החיבור התנועתי והחלל המוסיקלי, או לפחות תיאום בין התנועה שלו ומקצב המוזיקה, כפי שמתגלה במחול 'שושנים מן הדרום' של גרטה ויזנטאל (לפי הואלס אופ' 388 מאת יוהאן שטראוס), או ב'חלום היוצר' של גרטרוד קראוס (הפרק הראשון של הסמפוניה 'הבלתי גמורה' מאת שוברט)

ראה על נושא זה מאמר 'תיאום בין החיבור התנועתי והאלמנטים המוזיקליים.

אלא שבמחולותיה של שרה לוי-תנאי מיקומה של המוזיקה אינו כזה המאפשר לרקדן להזדהות בתנועה הכללית הגדולה עם המוזיקה, לבד ממקרים בודדים, חריגים, למשל ב'שיר השירים', בתחילת הסולו של מלכה חג'בי ב 'אל גינת אגוז'
או לרגעים ב 'הורה', בעיקר בתנועת הזוג אילנה וציון ובתנועת ה'פליה' האיטית של הלהקה. המחול הקטן הוא המותאם אל חלקיה הרגישים של המוזיקה, בדרך-כלל אל המהירויות המשתנות ואל חלוקת הצלילים לפי אורכי זמן משתנים, לא אל הרגש
הכללי של המוזיקה וגם לא אל הרעיון שעמד מאחורי החיבור המוזיקלי, כפי שנמצא ב'מחולות ההתרשמות', כגון אלה של גרטרוד קראוס. לכן, גם המוזיקה הנבחרת על-ידי שרה היא מן הסוג העממי. את החסר משלימים צבע התלבושת וסוגי הבד. מלאכת התלבושת נהפכת לסוג של ציור מחושב היטב, בדומה לנעשה ביצירתו של קנדינסקי 'ריבוע צהוב', למוזיקה של מוסורסקי - הצבע, הצורה עוברים כקליידוסקופ תוך כדי הקפדה על חוקי הציור, של שיווי משקל צבעוני, ומתייחסים לכללי חתך הזהב בם דובר קודם. כך אנו עדים בריקודי שרה למרכיבי המחול המתרחשים בו זמנית:
· המחול הגדול
· המחול הקטן
· מחול הנוף
· מחול החפצים
· מחול הצבעים והסינטיזיס שביניהם

מחשבת היהודים

שרה לוי-תנאי הולכת אחרי המחשבה העמוקה של היהודים, בהבדל מרוב יוצרי תבל ההולכים אחר המחשבה היוונית העתיקה שאומרת שכל דבר חכם הוא גם טוב וגם יפה. העמדה הפיגורטיבית הכובלת בתוכה סממנים של יופי מוכר לא קיימת כלל
במחולותיה, בהבדל מריקודי המערב. דבר המאזכר דווקא את ציוריו של מיכאלאנג'לו שעל תקרת הכנסייה הסיסטינית, גם הוא חיפש תנוחות, פשוטות, יומיומיות לא מפוארות.

כדי להשתמש בתנועות כאלו, צריך להסתייע בכוחות נפש אדירים, ביכולת פיתוח של נושאים רגשיים ובעוצמה רוחנית שתמלא אותם ביופי פנימי. בשעה שהמחשבה מתפתחת באמצעות מילים או מספרים, הרגש שפתו שונה והוא מתפתח
עקב היחשפות לניגודים המראים זוויות שונות של אותו נושא בעזרת סמלים וצורות למשל, אדם יראה פעם מהחזית ופעם מלמטה מכפות רגליו. הפיגורטיביות הנכונה מעוררת רגשות, וכשמדובר בפיגורטיביות, מחול המופת מתמודד עם ה'צורה' הקשה ביותר, גוף האדם. האדם הוא הפיגורה המעוררת יותר רגשות מכל שאר הצורות, וכשיש להשתמש בה ולעורר רגשות מיוחדים, לא רק זעם, כעס ומשיכה מינית הרי שזו כבר משימה לגדולי רוח, לכוריאוגרפים דגולים באמת.

תודה לארכיון עינבל, חיים שירן לרקדנים שעברו על החומר בבית אילנה כהן, ובדקו שכל הפרטים נכונים גם גם על הג'חנון שאילנה הכינה ולעדינה. ותודה רבה, לשרה לוי-תנאי.