עדי עמית - בלהקת "קולבן דאנס"

ראיון והתרשמות מהמופע

מאת מיה ליבנד

פורסם אפריל 2006

 עדי עמית הרוקדת בימים אלו ב"ארבע העונות" מאת אמיר קולבן היא רקדנית בת ה 24 המתגוררת כיום בירושלים. העיר שעמית גדלה בה היא עיר החוף הנפלאה  נתניה.

בילדותה נהגה עמית לרקוד ושההורים שלה ראו שכל היום היא עושה "הצגות" בסלון, או שהיא רוקדת בחדרה, בחצר ובכל מקום אחר הם החליטו לשלוח אותה ללמוד ריקוד.

בגיל 6 עמית התייצבה לראשונה מול המראה והתחילה לרקוד. האירוע התרחש בסטודיו של לימור רוז בנתניה, במשך מספר שנים היא  רקדה בלהקת המחול הייצוגית של נתניה 'החבצלות', עדי נזכרת שעשתה קורסים למחול בתל אביב ובבית הספר התיכון "ויצרתי ריקודים לטקסים ולהצגות". בהמשך יצאה להולנד ובה היא נשארה לתקופה של  5 שנים, בהולנד השתלמה עמית ב"אקדמיה למחול עכשווי ברוטרדם" ורקדה אצל הכוריאוגרף הפורטוגזי ברונו ליסטופאד,

עמית : "למדתי אצל מיטב המורים והכרתי אנשים מדהימים ששינו את חיי".

סגנון הריקוד האהוב על עמית הוא מחול מודרני (עכשווי). ואת ההופעה הראשונה שלה היא כבר לא זוכרת: "הייתה כל כך מזמן, אבל היו הופעות מסוימות שנחרטו בזיכרוני. לכן, המשכתי לרקוד".

ש: מאיפה בא לך הרצון להופיע ב'נולד לרקוד'?

בהתחלה לא הייתי ממש בטוחה אבל הרבה אנשים תמכו בי ועודדו אותי ללכת לתוכנית. עשיתי זאת בשביל החוויה והסקרנות ואני ממש לא מצטערת על שום רגע.

מה הזיכרון הנעים ביותר שלך מהתחרות?

הדואט 'רומיאו ויוליה' עם עמרי ובכלל תוכנית 'גלגל ההצלה', לא משנה מה היו התוצאות הרגשתי מדהים באותו ערב.

 מה הזיכרון הכי לא נעים שלך מהתחרות?

הלחץ, העייפות והפחד מלאכזב את עצמי.

 את רוקדת גם ב'קולבן דאנס', באיזה אופן יש הבדל בין הופעה באולם מול קהל ובין ההופעות בטלוויזיה, מבחינתך?

בהופעת מחול על במה יש אפשרות לחלק את האנרגיה מכיוון שבדרך כלל ההופעות הן באורך של כשעה ואתה נמצא יותר בתוך עצמך ומרגיש את הפיזיות של התנועה. לעומת הטלוויזיה שם יש לך דקה לתת את הכול, להשתמש גם בפנים ולדעת לחפש את המצלמה.

עדי עמית מקבלת כדבריה את השראה לאמנותה מהאנשים שאיתם היא עובדת אבל גם מהחיים. היא מוסיפה כי בעבודתה עם הכוריאוגרף ברונו הוא שהראה לה דרך עבודה נוספת ושונה, "ברונו נתן לי את הסיבה לרקוד ולימד אותי מה היא אומנות". כיום היא רוקדת בלהקת 'קולבן דאנס'. וכדבריה גם כאן היא לומדת דברים חדשים ואיכות תנועתית שונה.

עמית אוהבת לשמוע סגנונות מוזיקליים שונים ומגוונים, בעיקר מוזיקה אלקטרונית שקטה ורוק ישראלי. מהמסך הקטן היא מעדיפה את 'פליסיטי'.ולמרות שהמוטו שלה "לא לחשוב על המחר" שאלתי אותה:  איפה את מדמיינת את עצמך בעוד 10 שנים?

באמת שאין לי מושג, יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה ואני מקווה להשיג ולא משנה מה אעשה ולצד מי, הכי חשוב שאהיה מאושרת. 

"גם משק כנפי פרפר בבטן, יכול לחולל סערה"

ארבע העונות מאת אמיר קולבן.

בהשתתפות עדי עמית, להלן הראיון.

 

מאת מיה ליבנד

 

מופעי מחול רבים כבר נעשו לצלילי יצירתו הנפלאה של ויואלדי 'ארבע העונות'.

גם אמיר קולבן, מנהל הלהקה "קולבן דאנס", החליט ליצור מופע לצלילי המוסיקה הנודעת מאת ויואלדי, ועל-פי התוצאה קולבן עושה זאת באהבה רבה. בהופעה תזמורת הקאמרטה הישראלית על הבמה, מבצעת את המוסיקה "ארבע עונות" ותשעה רקדנים רוקדם על הבמה.

להקת "קולבן דאנס" (לשעבר "קומבינע") היא להקת מחול עכשווית, שהוקמה בירושלים בשנת 6991. פיסיות אתלטית, דואטים מורכבים ותיאטרליות הם מסימני ההיכר של שפת המחול שהתפתחה בלהקה. הלהקה משלבת בהופעותיה צורות אמנותיות מגוונות, כמו מחול ותיאטרון, מוסיקה חיה ומוקלטת, וידיאו ארט ואנימציה ממוחשבת. אמיר קולבן הוא המייסד, המנהל האמנותי והכוריאוגרף של הלהקה.

במופע החדש "ארבע העונות", קולבן מתמקד ומתמודד לטענתו עם תהליכים של שינוי, תנועה מתמדת ומעברים בין מצבים מוגדרים או בלתי ברורים. את ההשראה למופע קיבל הכוריאוגרף מהתשוקה הנצחית לשינוי ומהשינוי המתמיד בטבע, והאדם על-פי קולבן הוא רק חלק קטן ממנו.

המופע משלב מחול מודרני, מוסיקה קלאסית מהמאה ה-18, וידאו ארט ואביזרי במה פשוטים. הבמה מוקפת בבד אפור, עם גדר ממחצלת קש ושתי מחצלות שתלויות בפאתי הבמה. במשך המופע מצטרפים אביזרים שונים כגון מטריה, פרפרים על חוט תיל, כובעים מקיפולי נייר ועוד. הרקדנים משלבים מחול מודרני עם תנועות תיאטרליות והומור. המעבר בין העונות, ניכר ומתברר למתבונן על-פי השינויים שנערכים בתלבושות ובעזרת האביזרים (המטריה, תלבושת שהופכת להיות קיצית, הפרפרים על חוט התיל וכד') המצטרפים למופע ולא מהכוריאוגרפיה. לא על ידי שינויים בריקוד עצמו.

המופע מתחיל בדחיסות שהרי כול המשתתפים נמצאים על הבמה, מה שנתן תחושה קצת צפופה ולא מספיק ברורה מטרתה. במהלך המופע מכניס הכוריאוגרף גם ריקודי דואט וטריו, כך שמערכות היחסים והסיפורים הקטנים מתחילים להתבהר בהדרגה. דומה כי קולבן משווה בין מחזוריות עונות השנה וגלגל החיים. תחלופת הזמנים מסמלת כאן את החיים וכך גם על הבמה מחזוריות ותחלופה: רקדנים צעירים, קולבן עצמו, ואורח מבוגר ומלא חן (ויסלח לי אם אני טועה, כנראה מייצג את הזקנה) הכול מתחלפים כשמדי פעם האחרון עולה על הבמה ורוקד סטפס עדין המצטרף לסיפורים שנרקדים.

פשטות ורושם. קולבן יצר מופע מרשים ובהתחשב באביזרים הפשוטים בהם השתמש דומה שהפשטות הייתה לטורח והקשתה על המופע לנסוק ולהיות מופע מהוקצע. כך, למשל, כובע הנייר נופל על הרצפה באמצע הריקוד, מסך הקש זקוק לסידור מחדש בכול פעם שהמשתתפים ב"הצגה" הולכים מאחוריו, התלבושות מסורבלות ובנוסף היו גם מספר כניסות ויציאות מתוך הבמה ואל הבמה שתהיתי אם גם הן היו משום ש"משהו לא הסתדר", או שמא זה היה חלק מובנה בכוריאוגרפיה.

 

המופע נגע בבטן אם כי לא חולל בה סערת רגשות, אולם גם משק כנפי פרפר בבטן זה לא דבר של מה בכך.

 

ראוי לציין שבמופע השתתפה גם הרקדנית עדי עמית שהתפרסמה בעקבות השתתפותה בתוכנית הטלוויזיה "נולד לרקוד" והראיון איתה מוצג למעלה.

 

כוריאוגרפיה: אמרי קולבן

מוסיקה: אנטוניו ויוואלדי בביצוע תזמורת הקאמרטה הישראלית.

עיצוב תאורה: שי יהודאי.

תלבושות: אלזה פוי-ין.

עריכת וידאו: בן בר אור

רקדנים: מירב דגן, עדי עמית, עודד רונן, ולדימיר זק, ג'ואל בריי, מעיין זהר, מרים אנגל, מאיה מכלל, אמיר קולבן.

רקדן אורח: משה רון.

מיה ליבנד

פורסם 16באפריל 2007