ראבעה מורקוס מלמדת ריקוד בכפר יאסיף שבגליל
ראבעה מורקוס מממשת חזון חלוצי: הקמת מגמת מחול לתלמידים מהמגזר הערבי בגליל. ווידאד עטאלה, הייתה למורה הערבייה הראשונה לריקוד בישראל והקימה להקה ובית מחול בנצרת (ימק"א) וראבעה מורכוס שנייה, צועדת אחרי עטאלה ונאבקת על הכרה וזכות לרקוד.
המגמה למחול ה 46 של ישראל הוקמה הודות למאבקה של ראבעה מורקוס והחלה לפעול לאחרונה בשיתוף עם בית הספר התיכון נוטרדאם במעיליא, שבגליל (ליד מעלות). "בארץ היו עד כה 45 מגמות מחול, ואני המגמה ה-46", אומרת מורקוס ומוסיפה: "רק בשנת 2010 הצלחנו לפתוח את מגמת המחול הראשונה במגזר הערבי".
ראבעה היא בתו של נימר מורקוס, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית. נימר כיהן במשך 20 שנה כראש מועצת כפר יאסיף. וראבעה הצעירה בשש בנותיו, בהן הזמרת אמל מורקוס. ששרה בזמנו עם חווה אלברשטיין. אביה נשבע בקסמי הבאלט כששהה בברית המועצות. "הוא היה מביא לי תמונות של בלרינות כשהייתי קטנה", נזכרת ראבעה ומוסיפה "הייתי מעתיקה את התנועות של הסילפיד"
מורקוס חיתה זמן מה בפאריס שם היא רקדה בלהקת המחול של חיים אדרי לישראל שבה לעכו בה היא מתגוררת עם בן זוגה.
כשהיתה מורקוס בכיתה א', יצאה ללמוד בלט בעכו, בה למד עד מהרה מחברותיה לכיתה מילה חדשה בעברית: "זוזי".
עד גיל 14, "זזה" מורקוס בכיתתה לבאלט עד שהפסיקה ללמוד מחול. ועברה למשחק. תחילה שיחקה בסרט של הבמאי הפלסטיני חנא אליאס ובהמשך השתלבה בהפקות של תיאטרון עכו. שנתיים לאחר מכן, מכששמעה על יהודית ארנון, ממייסדת מרכז המחול בגעתון, חזרה לרקוד כשהיא נוסעת לגעתון בטרמפים. בגיל 18 היא
התקבלה לסדנה להכשרת רקדנים בגעתון, עברה להתגורר בגעתון (קיבוץ בגליל)
התקופה שבה התגוררה מורקוס בקיבוץ לוותה בתחושת זרות מסוימת. מצד אחד שמחה על ההזדמנות שקיבלה מארנון אבל, הפועלים הערבים שעבדו במקום התבוננו בה בחשדנות והצמידו לה תוויות מעליבות. מאידך גיסא, גם נושא הגזענות עלה החברים ללימודים לא ממש קיבלו אותה באהדה, כתבה ששודרה בערוץ 1 על מורקוס מאפשרת גם כיום לראות עד כמה הגזענות של רקדני הגליל הייתה מושרשת באותם ימים. כשהכתב שואל אותם על הרקדנית מכפר יאסיף, על ראבעה מורקוס הערבייה הם השיבו: 'היא נחמדה אבל מוזרה, היא לא דומה לנו, היא אחרת לגמרי'. הוא גם שאל אם הם מעוניינים להיות חברים שלי והם השיבו בשלילה. ראבעה מורקוס רצתה לרקוד, אל הבדידות נדחקה בגלל הגזענות. "הייתי מסיימת את הסדנה ואז לוקחת שיעורים נוספים עם האולפן אחרי הצהריים".".
בשנתה השנייה בסדנה התקבלה מורקוס ללהקת המחול הקיבוצית ופגשה את הכוריאוגרף הגדול "יירי קיליאן
סבלה לא חדל ראבעה מורקוס הודרה באופן שיטתי ממופעי הרפרטואר ומהמופעים שהעלו הכוריאוגרפים מחו"ל, אף שלקחה חלק פעיל בחזרות. כעבור זמן התברר לה כי הזכות להופיע נמנעה ממנה (כביכול נבעה מהתחשבות): מטעמי צניעות, כדי לחסוך ממנה בעיות מול החברה הערבית. מורקוס נחשפה לפטרוניזים, להתנשאות והזעם חילחל בגופה. "רתחתי מכעס", היא נזכרת. אחרי שנתיים עזבה.
מאנסמבל בת שבע נדחתה כשמלאו לה 23 ואחרי שעברה שם את כל שלושת השלבים, " ואמרו לי שאני 'זקנה' ".
רימאז
ללהקתה של מורקוס קוראים "רימאז", ברימאז חברים תשעה רקדנים צעירים, בוגרי בית המחול שלה. בן ריקודי הלהקה: "האהבה היא דתי", קוורטט בהשראת המחול הסופי שמבוסס על שיר אהבה של המשורר אבן ערבי;
ריקוד נוסף של מרקוס לרימאז - "א'סירה ואלמסירה", בו משתתפים תשעה רקדנים, הזמרת אמל מורקוס, אחותה שרה להם. "א'סירה ואלמסירה מעלה נרטיב פלסטיני באמצעות סיפורם של זוג נאהבים שאחד מהם נספה ב-1948.
איימן ספייה
בין הרקדנים של רימאז גם איימן ספייה, רקדן מחונן בן 20 שגדל בכפר יאסיף. אימן החל לרקוד כשהיה בן בן 15, בבית המחול של מורקוס שטיפחה אותו מאז וסייעה בשילובו באולפן למחול בקיבוץ געתון. כיום איימן ספייה גר בלונדון שם הוא השתלם בבית הספר למחול "Rambert", בביקוריו בארץ הוא מקפיד להשתתף במופעי הלהקה רימאז.
רימאז הופיעה בירדן, ורשמה התעניינות רבה. עקב הופעותיה בירדן רימאז הוזמנה לבחריין "יש שם פסטיבל מדהים, הם מביאים להקות מכל העולם, אבל פחדתי לנסוע לשם. לא ידעתי איך נוסעים לבחריין עם דרכון ישראלי. גם אם הייתי מצליחה להגיע לשם, לא ידעתי מה יצפה לי כאן כשאחזור".
