אש הבוערת בעצמותיה של וידאד - (Wedad Atallah) הרקדנית היפיפייה פרצה בסערה  בראשית שנות ה 70. ילדה ערביה שרקדה לצלילי המוזיקה שהושמעה לה בחצרות בתי נצרת ולא פסקה לרקוד ולהרקיד אנשי מחול עד עצם היום הזה. בגיל שש נמצאה לוידאד המורה הראשונה לריקוד. מג'דה חתחוט שנשאה עם אחד מאזרחי נצרת. היא באה מחו"ל ופתחה כיתה לריקוד שדמתה בעיקרון יותר לכיתות הריקוד שבקניונים אצלנו מבית מחול אמיתי לאמנות. כיתות כאלו תמצאו בכל מקום גם במגזר הערבי. הן לא מאימות על איש מאחר שמטרתן פרנסה למורים יותר מחינוך אמנותי לרקדנים. נראה שהבנות המשתוקקות לריקוד לא עניינו את המתפרנסת ממחול ומחויבותה לא הייתה כלל להתפתחותן. חתחוט עזבה תוך זמן קצר והותירה את תלמידותיה יתומות עם שברון לב ותשוקה עזה לריקוד. הבעירה אחזה במיוחד במופלאה שבבנות, בחזקה שביניהן ברגישה מכולן בוידאד עטאללה שהתעקשה להמשיך את שיעורי הריקוד. וידאד רקדה - תחילה לבדה, בחצרות שבין הבתים, על ההר הנצרתי מול הכניסה לעיר מעפולה - בשכונת אספניולי שם הייתה החצר הגדולה הראשונה בה היא רקדה. חצר מרוצפת אבל לידה הייתה חצר קטנה נוספת ובה הונח פסנתר. שם היא כבר לימדה ריקוד את ילדי השכונה כמובן. האם אמאל (שפרושו בערבית תקוות) גננת במקצועה ובעלת
הכשרה לנגן בפסנתר בקונצרטים נגנה למענה על הפסנתר ההוא מנגינות מהרפרטואר הקלאסי. במיוחד הן אהבו לרקוד את המנגינה הסוחפת מאת בטהובן "לאליס". תמיכה אמנותית, עצה, סיוע ומענה לסקרנות הבלתי נדלית קיבלה וידאד מהאם גם
מהמורים שלה למוזיקה (מישל דרמינקיניאן) ומהמנצח שעל מקהלת הילדים של הכנסייה (ג'ורייס חמיס).

נפשה של וידאד נפתחה אל תרבות המערב בעזרת המורים שפתחו אצלה תודעה אמנותית, אבל גם ובמיוחד בעזרת חברותה במקהלת בית הספר (מנצח לוטוף שחטוט) שהקנתה לה רגישויות מיוחדות לשירה הערבית גדולה (פרוז ואל רחבני). זיכרון ילדות חזק אותו וידאד לוקחת אתה מתקופה זו הוא קול שירתו של אביה אותו שמעה מחלון הבית הפתוח ולצלילי שירתו רקדה. במיוחד היא זוכרת אותו שר את "אמנה עלייק" שפרושו "בחייך".

להקת הילדות של הילדה וידאד ערכה הופעות. את ההופעות הן ערכו באותה חצר גדולה, מרוצפת בפני מוזמנים. האם ניגנה בפסנתר גם תפרה את כל התלבושות ובין הקהל היו בני משפחה חברים אנשי נצרת. לשירי אום כולתום היא חיברה מחולות שהיו קשובים יותר למסורת הריקוד הקלאסי מהמזרח ולצלילי המוזיקה המערבית (בטהובן, שוברט או שופן) התאימה הילדה המחוננת תנועות שנראו אז בעיניה קרובות לסגנון של הבאלט הקלאסי.
ש: כיצד הכרת את שני תחומי הריקוד האלו מבלי ללמוד?
ת: "אני רקדנית, מורה לריקוד", היא אומרת לקונית ומוסיפה את הפשר "כל תכנית בטלוויזיה שכללה ריקוד או באלט הוקלטה למעני על-ידי הורי, מהטלוויזיה למדתי הרבה מאוד". עד מהרה נפשה של וידאד הפכה לארכיון ריקוד בו נשמרו עשרות צעדי באלט קלאסי ומחול קלאסי מהמזרח.

חבוקה באהבה התגבש בוידאד הרצון להמשיך ולהתפתח מחוץ לגבולות נצרת. היא אזרה עוז לצאת וללמוד ריקוד אצל היהודים, בחיפה (1989). בבית רוטשילד היא פגשה את האיש המחולי הגדול קאי לוטמן, כוכב להקת ה"באלט המלכותי של שבדיה", מי ששב לחיפה משנות ניהול-אמנותי בתל-אביב בה ניהל את להקת בת-שבע. לוטמן לא נשאר אדיש לכשרונה של וידאד עטאללה וטיפח אותה. כשהוזמן לוטמן לבוא ולצפות בלהקתה בנצרת היה היחיד מבין "היהודים" שהואיל להזיז עצמו עד שם. וידאד מרבה לדבר על תקופת הצימאון לדעת ודמות נוספת שמאוד זכורה לטובה מתקופה זו היא הרקדן תמיר גינץ מבת-דור שבא אז ללמד בחיפה בבית רוטשילד.

בהיותה בת 19 בלבד הקימה עטאללה את בית המחול המקצועי הערבי הראשון בישראל. תחילה פעל ה"סטודיו" שלה במרכז לצופים הקתוליים של נצרת. מדובר בבניין גדול בעל חלונות קשתיים מאוד רחבים מהם ניתן לצפות בנופה המרהיב של נצרת. בתי האבן וגגות הרעפים האדומים קופצים אל רחבת הריקוד שבקומה העליונה של המבנה וההשראה ליצירה במקום זה גדולה במיוחד. ההתחלה הייתה קשה רק 8 ילדות הגיעו לשיעור הראשון. האנשים החלו לדבר מאחורי גבה, "כולם חשבו שאני יוצאת אל המחולות, כדי לא לעבוד קשה, לא לצאת ללימודים אקדמאיים". וידאד שידעה שהמחול הוא עולם דורשני לא האזינה לדיברי הדיבה והמשיכה בשלה. האם אמאל והאב מיכאיל (מג'יד) עטאללה חתן פרס נשיא המדינה ( 79) על מפעליו החינוכיים בקרב ערביי ישראל התגייסו לחיזוק נפשה. עטאללה המשיכה בדרכה. הגשמת חזון אדיר וחזק - הוא הקמת בית-מחול ראשון, מקצועי במגזר הערבי.

לצלילי הקלטות של התקופה ההיא, בעזרת טייפ נייד, בלי באר, רצפה מורכבת או ראי אבל עם הרבה תקווה קמה כיתת הריקוד הראשונה של וידאד. תוך שלושה חודשים שולשה הכיתה אז ווידאד התעוררה לגלות שהיא דנה בריקוד אבל הופכת חברתית את סדר היום התרבותי של נצרת.

הופעת הריקוד הראשונה הלכה והתגבשה וכללה 30 ילדות. וידאד החליטה להציג את באלט האופי הראשון "קופליה" בעיבוד מיוחד לילדות. כל נערה אחזה דמות בנפשה. על הבמה נבנה בית בובות מיוחד ואת התלבושות כמובן תפרה האם. הקהל הרב כלל הורים, שכנים ידידים ואת הרקדן המיוחד כל כך קאי לוטמן המורה מחיפה. קאי היה נרגש והמחמאות שהניח על ראשה של וידאד מנצנצות בין שערותיה כיהלומים עד עצם היום הזה.

בית-המחול הלך וגדל עד ששבה המהומה לסעור בחייה והפעם בגלל התבגרות הילדות והמעבר לגיל הנעורים. נאסר על הבנות להמשיך ולבוא לרקוד. וידאד לא ויתרה ובקרב הגדול של חייה היא ניצחה את הניצחון שנצרת אוהבת לזכור שהוא כל כולו לטובתה. הפעם עמדה לצידה דמות חדשה, מופלאה ואוהבת - בעלה, בן - דוד רחוק שבא לביקור מלבנון הנרי עטאללה. באותם ימים הגדר הטובה הייתה פתוחה וביקורים כאלו היו דבר שבשגרה. וידאד מסבירה שכיום כשהיא רוצה להפגיש בין ילדיה
וסביהם - הורי בעלה, הדבר מורכב וכל הצדדים יוצאים לירדן, שם בבית מלון הם מצליחים עדיין להיפגש.

בשנת 1996 חדרה סערה גדולה נוספת אל חיי היוצרת הדגולה "קונפליקט גדול אחז בי, כמעט פיצול אישיות" היא מתוודה בפני, "מצד אחד מצאתי את עצמי שאובה לתלמידים ולריקוד אותו למדתי ומצד שני למורשתי". בשנת 1996 הקימה וידאד את להקתה "אל אמל" (שפרושה בערבית - התקווה) בלהקה רפרטואר מגוון שמשלב בין מזרח למערב ועיקר נושאי המחול אנושיים, זכרונות ילדות מהולים באמירה פוליטית לא פשוטה. שמה של וידאד עטאללה הלך והתפרסם במגזר הערבי היא הוזמנה עם להקתה להופיע ברחבי המדינה, ללמד במקומות נוספים, רבות נכתב עליה בעיתונות הערבית. היא שבה וסירבה להתראיין בעיתונות העברית, בטלוויזיה העברית... כיום היא מלמדת בכפר מנשיית זבדה שליד נהלל מדובר בבית ספר פתוח שמקדיש עצמו לפיתוח וסיוע ילדים במגזר הערבי שיש להם צרכים מיוחדים. בכיתתה שבמנשיית זבדה לומדים בנים ובנות ערביים. החל משנת 1998 עטאללה מלמדת מחול גם בבית הספר אל מוקאל המשמש בית ספר יסודי ותיכון בנצרת. בשנת 2000 היא יצאה לסיבוב הופעות בערי הגדה ובעזה ב"פלשתין" ובשנת 2001 הוזמנה לככב עם להקתה בפסטיבל לאמנות שברמאללה .

באפריל שנה זו (2002) יצאה וידאד עטאללה לארה"ב ללמד ריקוד ולהשתלם במישיגן כאן פגשה ידידים רבים שהפכו את בית ספרם להיות בית ספר תאום לבית המחול שלה - כיום הוא פועל בנצרת במרכז הפיס שסמוך למרכז העיר ובו כ - 220 תלמידים. תלמידי הריקוד באים ממשפחות נוצריות ומוסלמיות. להקתה זוכה להכרה אמנותית היא אמנית מפורסמת בקרב ערביי ישראל ומחלקת התרבות של עיריית נצרת בהנהלת מחמוד נסאר החלה לתמוך בה החל משנת 2001 וראש העיר של
נצרת ראמז ג'ראייסי מעריך אותה ומגיע למופעיה.

ביוני 2002 פגשתי לראשונה את וידאד עטאללה. לא קל היה לפגוש בוידאד, בפרט לא אחרי מאורעות אוקטובר. במשך השנתיים האחרונות פעלתי רבות כדי להגיע אל ליבה, הסתייעתי בידידים הפועלים בשיתוף פעולה במגזר הערבי. התחננתי שיארגנו לי פגישה עם הרקדנית הערביה הראשונה של ישראל. פניתי גם לסוניה זרחי מקיבוץ גניגר ידידתה של סמירה חורי מנשות נצרת. וידאד סירבה לשיתוף פעולה עם גורמים יהודים גם לפגוש אותי "נוצלתי די" אמרה לי לקונית. בסופו של דבר תוכנית הטלוויזיה על להקת המחול הרב-תרבותית שהקמתי בירושלים בה חברו נערים ממחנות הפליטים שממזרח לירושלים
לרקוד עם נערים ממערב העיר האירה את פניה. וידאד הסכימה להיפגש. הפגישה הראשונה התקיימה בתל-אביב, בבית קפה - הפגישה השניה כבר התקיימה בבית המחול שלה שבמרכז הפיס, בנצרת. צפיתי בעבודותיה ונדהמתי לגלות כוח יצירה חזק, מקורי ורקדניות מצוינות שלמדו להכיר את כשרונה. למרות שלוידאד עטאללה אמירה פוליטית חזקה, למען שיתוף פעולה עם תלמידי הרקדנים, למען יצירת גשר בין יהודים וערבים בתחום הריקוד הסכימה להקים להקה חדשה שחומריה יהיו אחרים, אנושיים בלבד, לא פוליטיים.
מדוע עשית זאת?
עטאללה: "את עבודותי האישיות אעלה בלהקתי. אני לא מתכוונת לסגור את פי, אבל למען שיתוף הפעולה בנינו אני מוכנה ומבינה שגם אתה מותר על דברים וגם עלי לוותר. להקת מחול מקצועית בישראל בה רוקדים ופועלים יחד יהודים וערבים כרגע,
חשובה מאוד בעיני."

יצירת המחול הראשונה שלנו החלה להתגבש "אשה עם שלט" על חיי סמירה חורי. קטע מתוך מחול רב היקף בשם "אל אטלל - על חורבות האהבה" שמרמז על אמונתנו באהבה למרות הכאב שהורס את המחשבה עליה. סמירה חורי נעמדה בכיכר המעין של נצרת בשנת 48 כאובה ושלט בידה. על השלט, אותו היא נושאת עד היום ואתו היא עומדת בצמתים מרכזיים בעמק יזרעאל כתוב "אני קיימת, אבל גם אתה קיים". המוזיקה היא מאת המלחין המצרי עומר קריט אותו פגשה וידאד בביקורה האחרון
בירדן. קירט נחשב לאחד המלחינים המובילים במוזיקה הערבית העמוקה כיום ואחד המלחינים האהובים על וידאד. פרק נוסף ביצירה זו הוא "קצב החיים" בו וידאד מעלה את רעיונותיה לגבי דרכים שונות שמפגישות אנשים שבאים ממקומות אחרים...

 לוידאד שני ילדים סמי (9) ואמאל (6). סמי מתעניין במוזיקה ואמאל בריקוד. מזל
ההורוסקופ שלה אריה. הצבע האהוב עליה ירוק, היא אוהבת לאכול אוכל מזרחי לסוגיו השונים וכשמדובר בלבוש העדפתה את הספורטיבי. הזמר האהוב עליה ביותר הוא עבד אל חלים. סרט ילדות שהיא נושאת עמוק בליבה הוא "צלילי המוזיקה". מה שמרגש אותה בסרט הזה הוא סיפורו של האב האלמן והמפגש שלו עם הנזירה אותה הביא אל ביתו כדי שתטפל בילדיו. השניים מתאהבים על רקע מלחמת העולם ה - 2 והאהבה לילדים. הבושם האהוב עליה הוא Hot והמקום האהוב עליה בישראל הוא מקום מגוריה נצרת. חופשה היא חולמת לעשות באירופה.

אביה של וידאד הוא כומר. המשפחה שייכת לזרם הקתולי שמאפשר נשואי כמרים. וידאד מרבה לקרא ספרי דת והספר שהשאיר עליה רושם הוא ספר דתי, עמוק שמספר על חיי המדונה. בביתה תמונות דתיות רבות ביניהן תמונה ענקית שמתארת את צליבת ישו של הצייר הספרדי סלבדור דאלי גם פסלים מיוחדים, מאוד יפים של המדונה. ההפקה המרגשת ביותר שעשתה הייתה על חיי ישו לקראת בואו של האפיפיור ג'ון פול השני בשנת 2000. בעלה הנרי סוחר שמודע לאיכויותיה הנדירות של אישתו. "היא לא אישה רגילה" אומר
הנרי ומוסיף "אני נהנה מהצלחתה. היא יודעת לממש את החלום הכל כך אהוב עליה". על קפה תורכי מהביל, בביתו מוסיף הנרי, באנגלית, כשהוא יושב בין שני ילדיהם כמהרהר ואומר לי שהוא רק לא רוצה, אף פעם, לעולם לא להיות האיש שעצר בעדה: "אני נהנה ללמוד על דרכה ואני מוכן לעשות הכל כדי שוידאד תממש את חזונה".

פורסם 1.9.02 

ככה בונים חומה - רקדנים יהודים וערבים נפגשים בנצרת