תולדות המחול
הדפס כל המאמרים של תולדות המחולכל המאמרים של ישראלדנס | IsraelDance

תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה - חלק ב' מאת ירון מרגולין

לאחר מבוא שמתאר את הראשית - הרנסנס ממשיך מרגולין ומביא את ההתחלה של הריקוד. הבאלי - כך כינו באיטליה את הריקוד בתקופת הרנסנס - כאן החל הבלט ששורשיו ב"באלי".

 פרק ב'

המחול האיטלקי

המאמר התפרסם בשני חלקים ב - 01.01.01 (ברבות השנים החלק השני ששב ומתפרסם כאן נעלם מהרשת) חלק ב' מתפרסם מחדש עם הערות עדכניות של ירון מרגולין

לחזרה לחלק א'  נא ללחוץ

האדם וסביבתו הקרבה הלכו והתחזקו - נפשית, רעיונית הכוח הכלכלית התעצם ואיטליה בתקופת הרנסנס הייתה אימפריה. העיר פירנצה, (פלורנס) התעצמה כעיר ויכלה בשל עוצמתה הכלכלית להתקומם ולהתריס נגד הכנסיה ושילטונו של הכסא הקדוש. אנשיה פעלו נגד נציגו של האל עלי אדמות - האפיפיור עצמו.

 

מקבילות לתהליך זה כאמור (בפרק א' של מאמרי זה), זהה כמעט לחלוטין לתהליך שעבר איש הרנסנס אותו תארתי שם באריכות, למשל, בהביאי את סיפורו המרתק של האמן ואיש הרנסנס הראשון פרנצ'סקו פטררקא. אכן קם אדם חדש עצמאי - אדם זז, עז רוח שאיננו מיישר שורות, או קונפורמי. פטררקא ובני דורו החלו לחשוף ולגלות את ערכן של השותפויות במסחר, בעשיה האמנותית ובמיוחד חקרו ושאפו להבין את הרגש ואת הקשר בין רגש לשכל במהלך חיי האדם ויותר מכך במהלכה של היצירה האומנותית כמו כן הם גם חיפשו וחקרו ערכים של כללי התנהגות ושמירה על חוק, משפט, שנרקמו והיו לשיטות חשיבה חדשות בניהן ערכים פילוסופיים עדכניים ודרכים לחשיבה אסתטית של אמנות חדשה בעיקר של אמנות הציור וכל הקשור בתנועה. המחשבה החדשה כללה בעיקר חיפוש מתמיד אחר ה"תנועה". מה היא תנועה, הם שאלו  - מה הכוח שמזיז את התנועה. האם לתנועה יש תוכן ואם כן האם תוכנה של התנועה תנועי?

החפץ שזז - האם לתזוזתו - ממקום למקום - יש תוכן תנועתי. האם התוכן התנועה הוא רגש. האם הרגש מזיז את הדברים, את האדם.

החיפוש אחר התשובות לשאלות הללו היו חלק אינטגרלי של חיי החברה באיטליה והשפיעו גם על חיי התרבות בצרפת - השטח שכיום איטליה וצרפת באותם ימים היה שטח של מדינה אחת גדולה שהייתה תחת שלטון הדת הנוצרית.

 תקופת הרנסנס נקשרת ב האמנות החילונית וגילויי כתבי העת העתיקים, שהולידו את האמת החדשה. חלק מהאמת החדשה היה חקר התנועה, האדם החופשי, כבודו של אדם חופשי וכמובן ריקוד. בהדרגה ומאוד לאט (באופן מפתיע) החל להתפתח באיטליה גם מחול מיוחד - אנשי המחול של הרנסנס הבחינו בודאי שיש הבדל עצום בין מה שקורה בציור מבחינה תנועתית למשל, בונציה ובין מה שקורה על בימת הריקודים, אבל הם לא הצליחו לגשר על הפאר העצום. אנשי הרנסנס הדגישו את מקומו של האדם הרוקד. משיכתם אל דמותו החדשה של האדם הרוקד לא באה לידי ביטוי בתנועותיו כשרקד אבל ביצירתם הכתובה כן. החלה להתפתח אסכולה חדשה: כתיבה על ריקוד. והם הוציאו לאור ספרי מחול.
ספרי הריקוד שלהם מלמדים אותנו פרק בתיעוד אומנותי בכלל ועל תיעוד מחולות בפרט. הספרים מתמקדים כמובן בריקוד של תקופת הרנסנס.

המאמר שלי נחלק לשניים כשבחלקו הראשון אני מביא את ההיסטוריה של הרנסנס, אבל על קצה המזלג ובהדגשת האירועים האמנותיים של הרנסנס באיטליה שעיקרם התפתחותה של אמנות הציור שניסתה לתפוס את התנועה על הבד. אני מביא את התפתחות הלכי החשיבה החדשים שראשיתם בתחום האמנות (ג'ונטה פיזאנו) ורק אחר - כך הם חדרו אל חיי ההשכלה, הפילוסופיה (פירנצה, האקדמיה האפלטונית) ובהמשך אל חיי החברה שהעשירו עצמם עם ריקוד שהיה אז בדרגה של בידור.

 

מפגשי חברה על בסיס חדש - חילוני

 

 "הרנסנס" החל ויצר חברה חדשה, חילונית במהותה, חילונית לראשונה ולאחר 500 שנות אפלה ושלטון רודני, חסר רגש, די אכזרי שתרבות ההשתקה שלטה בו ומעל הכל גחמותיהם של פקידי האל - כביכול ששלטו בעזרת השרשת פחדים, רגשי אשמה ובורות. תהליך חדש הלך והתפתח ומקומו של האירוע החברתי - החילוני פרץ.

 

הארוע החילוני

 

מפגשי חברה החלו להתפתח ויסודם היה מחוץ לכנסייה ומחוץ לשלטון פקידיה, באירוע החברתי התרחש היה גם מקום לריקוד. המחול - נושא דיוננו שכונה אז ובכל המאמרים של התקופה או שנוגעים בריקוד הזה Balletti  או "באלי" Balli או Ballo.

 

האיזכור ההסטורי הראשון לריקודי הבאלי מופיע בספרו של המורה לריקוד (היהודי) שפעל בפזרו בשם ג'וגליאמו אבראו (Guglielmo Ebreo). ספר הריקוד שלו, הוא דוגמא לתיעוד מחול ונחשב לספר השני בהסטוריה בתחום זה. ספרו החשוב נמצא על-ידי חוקר המחול הישראלי והמבקר המרכזי של אתר המחול הישראלי IsraelDance גיורא מנור. לאור הגילוי המרשים של הספר על-ידי גיורא ערכה עיריית פזרו באותם ימים פסטיבל ומנור היה אורח הכבוד של העיר.

המפגש עם הריקוד בתקופת הרנסנס היא אירוע אנושי שהתרחש סביב ענייני משפחה לא סביב אירועים שהמסורת הועידה בהם תפקיד ראשי לאל, לא חג קדוש גם לא נקשר באסונות טבע וכיבושים מזהירים אלא סביב רגש האהבה, במיוחד סביב נישואין, חתימת הסכמים לשיתוף פעולה והישגים אישיים של בעל הבית . בולט שמדובר במהלכים חדשים שבאו לידי ביטוי אמנם על חשבון הסדר הישן והטקס הדתי אבל הסדר עמד במרכזם. סדר זה היה חדש, חילוני, מאוד חילוני כמעט הפגנה של המחשבה הטבעית - החילונית והכוח המרכזי היה ביטוי לטבע האדם, לא לקבוצה, לא לשורות, לא לפקידים, גם לא לאל אלא לרגשותיו, לחלומותיו ולתנועת גופו של
האדם. והאל שכיכב בטקסים הדתיים הוצא מכאן, גורש.

תקופת גרוש האלהים היתה קצרה ואולי רק באירופה היא התקיימה ולרגעים בראשית קום מדינת ישראל (באסיה הרחוקה והחל מראשית המאה ה - 20 ועד עצם היום הזה גם בצפון אמריקה) ברנסנס האל גורש לגמרי מהבמה ואפילו לשליחיו לא היה מקום: בנות הקול והמלאכים לא נראו על הבמה של הריקוד. לכן, גם הדרישה למוזיקה השמימית שמייצגת את האלוהות, גיבורת הטקסים הדתיים - נעלמה גם היא. המארח ובעל-הבית, הסוחר האמיד, הנסיך העשיר, הגבר - האיש שמעז לחשוב ולהכיר ברגשותיו הבאים לידי ביטוי הם שהיו הכוח המרכזי של ההצגה הטקסית של תקופת הרנסנס. הריקוד היה חלק מהפגנת הכוח ואמירה של האדם החדש והמודרני.

 

ההצגה החדשה - הריקוד 

 

ההצגה החדשה - הייתה אירוע וביטוי לרגשות האדם. חלק מרכזי של ההצגה החדשה היה באופן טבעי לאמנות שיותר מכל קשורה עם האדם ורגשותיו המתפרצים בקרבו - אמנות הריקוד.

הריקוד היה להפגנת הכוח החדש שייצג את האדם העוצמתי ובמיוחד את האדון. הכוח שעבר לאדם היה מורכב, לא פחות אכזרי מהקודם אבל היה מודרני וההצגה החדשה שימשה להפגנת כוחו ויצרה רושם. בחצרות של החזקים החדשים (רודנים) בערי המדינה באיטליה – בעיקר בערים החזקות: פירנצה, נאפולי, מילנו וונציה המשפחות העשירות מאוד כמו מדיצי (Medici), ספורצה (Sforza), אסטה (Este) וגונזאגה (Gonzaga) – החלו להשתמש בשיטות המוכרות לאגד סביבן אנשים והפעילות החברתית (חילונית) התאימה לכך. למעשה הייתה זו התפתחות טבעית של אירועי משפחה שהיו למופעי ראווה בדומה לתקופתנו: חתונות, בר מצוה הופכות למסע של הפגנת כוח ועוצמה. גם אז האירועים הללו כללו כוכבים והאוכל היוקרתי תמיד נחשב לכוכב ואתרקציה מרכזית גם היין המשובח. נוצרו ארוחות יוקרתיות משתה: ובן מנה למנה הוגשו קטעי אמנות: תאטרון, וריקוד שכללו קטעים מצחיקים. הריקוד, מכל האמנויות, נחשב באותם ימים למוביל בחשיבותו בחיי החברה של העלית החברתית.

המשתה נערך ברגיל בחדרים גדולים - בארמונות. הקהל ישב בגלריות משלושת הצדדים של רצפה חשופה ועליה נערכו הריקודים. מכיוון שרוב הצופים ראו את המופע מלמעלה, רוב תשומת הלב התמקדה בדמויות או בתצורות שנוצרו על-ידם על הרצפה: שורות, אלכסונים, מעבר לזוגות ומעגלים. הריקוד היה לתצוגה מתוחכמת של צורות גיאומטריות, משתנות לרוב טעונות במשמעויות סמליות, כמו מצעד הדגלים בהר הרצל בתקופתנו. רדוד מבחינת התוכן אבל מרשים מהבחינה החיצונית. הריקודים היו מרשימים ונרקדו לרוב על ידי קבוצות של מגדר אחד ולא היה כמעט מחול בזוגות מעורבים - אפשר לומר שהיה זה מחול עממי שעבר איבוד לתצוגה פומבית והמרחק בינו ובין הרנסנס הוונציאני בציור היה כמרחק השמש מכדור הארץ.

הרקדנים שלקחו חלק במופע ההרקדה לא היו רקדנים מקצועיים. יש ועברו מיומנות אצל מורי ריקוד אבל לא הגיעו לביצועי מחול ברמה גבוהה. הם היו בדרך כלל אצילים חובבי מחול, שהובלו לעתים על ידי המלך או המלכה. תלבושות הרקדנים, התבססו על לבוש חצרוני של התקופה, בגדים שהפגינו כוח, מעמד ובאו להרשים את הצופים. ההתחשבות בחופש התנועה של הלובש (הלובשת) הייתה משנית. התעודות שנותרו מלמדות שהם החלו מאוחר בלילה, ונמשכו כארבע או חמש שעות. הבלטים הראשונים נבנו מריקודי החברה הללו ונשענו על מסורת ארוכה של חגיגות חצר והצגות בידור מימי הביניים. ששרשי החגיגות העתיקות נמצאים בתחרויות, מסיבות ציד, או בהתאספויות חברתיות של המעמד השליט סביב חתימת חוזה או נשואין. במהלך סעודה חגיגית שולבו מחולות - אינטרמצי (שעשועי ביניים). מטרתם העיקרית היתה להאדיר את המארח. קטעי המחול ששובצו בין המנות שהוגשו כאינטרמצי שיעשעו את האורחים ובדרך כלל הסעודה הסתיימה בגרנד בלט שסיים את הארוע והמופעים שלקחו חלק (נגינה, שירה, קטעי תיאטרון) מחול לכולם (טוטי) שקיבל את השם באלט, שמקורו במילה האיטלקית balletti שמשמעותה סגנון ריקוד מלא חיות ונמרצות.

 

הריקוד היה מקובל ואהוב. הוא נתפס כתופעה רגשית, כאמנות משחררת אבל לא מתפרצת בשל כוחות אמוניים באקסטזה שנקשרת באל אלא בקירבתם של הרגשות עקב מפגש חברים ועונג המזון. הכוחות החילוניים (רגשות) ניגנו על גוף האדם במסיבות הללו. הביטוי של התנועה הלך והתגלה כמשהו אישי ומיוחד, משהו שנתפס כמאוד טבעי וקלאסי שמקורותיו ברומי העתיקה או אפילו ביוון. אומרים שרק אדם כן לעצמו תמידית יכול להיות רקדן אמתי, חילוני, טבעי ורק איש כזה (דוד המלך - למשל,) יכל לייצר את התופעה שמוכרת לנו כיום: אמירת "תהלים".

תהילים היא שירת יחיד והתפרצויות מימטיות - שנובעות ממעיני הרגש בקבוצה. תופעה שגם כשהיא מופנית כתפילה לאל אין בה גם לרגע אחד היבט של כניעה וישור קו בשורות הדתיות והקונפורמיסטיות של מקהלה בה אין רגש ואין ביטוי לו וליחיד שנקשר בבעל הרגשות. כשהדת שללה את הרגש הפרטי היא שללה גם את תנועת הגוף - כי הגוף הנע הוא ביטויו של הרגש הפרטי - הדת נתפסה כחלק מהעולם הישן והבזוי - עולמה של הבערות, המגפה והכניעה לממסד. איש הרנסנס חיפש את הנעלה וכל שנקשר בדת בתרבות הביזנטית או בימי הביניים נתפס אצלו כבזוי אפילו הציור והפיסול הביזנתי נתפס כבזוי.


תחושת העונג מחזקת באדם את הסתלקות הכאב, העייפות, ההצטנעות בתוך עצמו והכליאה גם את נוכחותו של הגוף הנע מכוחות הרגש בחופשיות. התוכן החבוי בו הרגש שניהם זזים וכשהם נעים בהרמוניה האדם רוקד.

במציאות החיים עונג הריקוד גדול ומשחרר ואולי משום כך דווקא אותו, את העונג שללה הדת וצרפה באשמה ובחטא. מאוחר יותר התחילה הדת ואחריה משטרי האופל הדיקטטוריים לשכנע את האדם שכשהוא צועד בשורות בתוך תחושת האחידות - הוא מתענג - הגבר שוכנע לשוב לכניעה זו של תקופת ימי-הביניים והנשים הוכנעו לשוב אליה. אבל בתקופת הרנסנס לא היה לכוח המכניע כל השפעה - הוא נרמס במגפות. המגפות הביאו מוות בכל מקום. והכוח של הפקידים הרודנים, שליחי האל נמחק במכה. לא היה עוד שמץ של דתיות בחוויה החברתית למרות שתחושת החטא והאשמה נותרה ואולי גם בעזרתה הצליחה הכנסייה והדת להחזיר את כוחה באירופה ובכלליותו של העולם. מכול מקום היה צפוי שגם המחול יתפרץ בתקופת השיחרור הגדולה של האדם מפחד הגיהנום הלא קיים שטבעה בו הכנסייה. צפוי היה שהאדם הרוקד יראה ויהיה בעל עקרונות דומים של כבוד וחופש.

הריקוד היה תמיד לסמל ולדגל של אומנות חילונית - הוא לקח חלק בפולחני היין ביוון הקדומה שם שולבו בו הסדר ופרץ התשוקה והרגש בתהלוכות היין שארגנה תקופה זו באתונה (ראה מאמרו של מרגולין על כוריגוס הכוריאוגרף הראשון) ובערים שהושפעו תרבותית ממנה.

הריקוד היה גם חלק מחיי השעה גם בתקופת שלטון פקידי האל, שראו בו כישוף ושכנעו את בני-התקופה שיש בו כוחות מסתוריים, אפלים, לא גבריים - מרדניים - מסוכנים. אבל הריקוד תמיד התקיים בחברה זו גם בתקופת ההאשמה.

המחול של ימי- הביניים הפריד ויצרו מעמדות. היו ריקודי כפריים וריקודי האצילים.
ריקודי הכפריים (haute dance) היו בעלי צעדים רחבים, נמרצים ומכילים קפיצות. ריקודי האצילים שמקורם בריקודי הכפריים עברו תהליך של חניקת הרגשות - "עידון", צעדיהם היו נמוכים וקרובים לרצפה - אין קפיצות. ריקודי האצילים מכונים basse dance.
הריקוד התקבל - אז כהיום כדבר אחר - זו הייתה דמגוגיה דתית שהשקר בה היה גדול ורמייה זו הלכה והתגבשה עד כדי כך שגם היום פוגשים באדם, בנער חופשי, ששכח שהריקוד הוא ביטוי בריא וחזק לנוכחותה של מחשבה עצמאית לא כניעה וחטא - ערמה של רגש אשמה שמקורו בשקר ובמניפולציה עולה ומחלחלת והורסת את אישיותו החופשית של אדם החושק בבריאות ואריכות ימים.

המחול החילוני מתפרץ כבן זוג למחשבה מתוך הגוף. כשמדברים על "הרנסנס" יש לזכור שזו המחשבה שהתקבלה בקרב האנשים של התקופה ההיא. רנסנס משמעו אנשי התקופה הנעלה שרוקדים, חושבים, עושים כסף, מפיצים דעת, מכבדים את האמנים, הוגי הדעות, טבחים מעולים, וכולם השליטים, העשירים הגברים  גם הנשים רוקדנים.


 הבאלי

צורת ביטוי חדשה, חילונית, צמחה באיטליה ונקראה (Balli) כנראה מהמלה האיטלקית לריקוד Ballar. טקס שהציג את כוחו של בעל הבית ומתפקידו לעורר רושם ולהציג בצורה יצירתית את עצמתו.

ה-Balli המוצלח דרש השקעה רבה: כסף, זמן וכשרון יוצר, אבל נשא פרות שאותם פוגשים עד היום ושימש לאחר הופעתו הנכדה של שליט פירנצה הנודע קוזימו הראשון דה מדיצי, הדוכס הגדול של טוסקנה ודוכס פירנצה, בתו של יורשו פרנצסקו מארי דה מדיצ'י העבירה את הבאלי לצרפת. בעזרת המלכה החדשה של פריז הבאלי הלך והתפתח ועבר בהדרגה מפירנצה דרך פריז לכל אירופה בצרפת היה לבאלט הנודע כבלט קלאסי. מארי דה מדיצ'י השתמשה היטב בבאלי כדי להפגין את כוחה וגם כדי לשלוט בעזרתו באליטה הצרפתית - על כך ראה במאמרו של מרגולין "התפתחות הריקוד בצרפת").

הדרישה הרבה לבאלי כאמצעי שליטה והפגנת כוח הולידה צורך בשימוש בכישרונם של ציירים, מעצבים, מלבישים, מוזיקאים, כותבי תרחישים ומורים מקצועיים למחול. כל באלי היה למופע חדש מאוד יצירתי וחד פעמי - הופעת בכורה אחת ודי. הקהל דרש שינוי ולא עלה על הדעת לשחזר באלי.
למעט מקרה אחד נורא ומאוד ידוע שנקשר דווקא באחד הארועים החשובים בהיסטוריה - חתונת המלך הצרפתי רב הכוח לואי ה-14 בתקופת הרקדן פייר בושאמפ – 1631-1719 גדול רקדני צרפת  - לא היה שיחזור ולא היה מחזור.

הרקדנים של הבאלי היו אנשי חצר רגילים, בעלי הבית עצמם רקדו. השתתפותם הייתה למעשה תצוגה רשמית שהפגינה ישירות את מעמדם האמתי בחצר. ככניסתו של שליט מדינה בימנו על שטיח אדום. הוא הצועד גם רעייתו ולא נציג או כוכב על שמחליף אותו. הריקוד הטוב והיפה כמו גם הכישרון לרקוד היה חלק מהמעמד ועל מנת להצליח בחיי החברה של החצר החזקה צריך היה אדם

 

שאפתן לשלוט בריקוד כמו ברכיבה או בדיבור רהוט. לא היה קיים מחול דתי, לא היה צורך להפוך את המחול החדש למחול חילוני שמבטא רגשות אנוש כפי שקרה בציור, בשירה או בפיסול. זו גם הייתה נקודת התורפה שלו.

השירה, המוזיקה, אומנות הציור גם האדריכלות ואפילו הפיסול הלכו והתפתחו בתקופת הרנסנס ובתקופת המנייריזם והברוקאך לא נוצרה מהריקוד אמנות של ריקוד עצמאי ובלתי תלוי. המוזיקה (סמל האל יוצאה מהטקסים הדתיים) והתפתחה,
התחוללו שינויים אדירים בכל האמנויות והציור הגיע לשיא של כל הזמנים (טינטורטו) התיאטרון התפתח ובאנגליה הגיע לשיא של כל הזמנים (שקספיר) הפיסול שב לעוצמה היוונית הקדומה - יצא מהכנסייה והגיע לשיאים חדשים (בנבנוטו צ'ליני (פסלו משמאל - פרסאוס) ומיכאלאנג'לו) המוזיקה החלה להתפתח וגם היא הגיעה לשיא התפתחותה (הידן, בטהובן ומוצרט גם בתקופתו של ורדי) תקופת ה'רנסנס' האמתי נעה ונדה למשל המוזיקה המכונה בשם "מוזיקה קלאסית" כלומר רנסנס התקיימה רק במאה ה - 18 וה -19.
 

המצב של הריקוד היה קרוב לזה של המוזיקה אבל מסיבות שונות - הוא לא התפתח משום שנראה כדבר חילוני - חדש ובשל. נראה שהריגוש ממנו היה כה גדול בשל ההתגלות הרגשית של הרוקד היא כנראה שהביאה לכך שלא היה צורך להכניס בריקוד הרבה שינויים.
הריקוד לא היה חלק מהאסכולה ההומניסטית - (ההומניזם התמסר לעניינים אנושיים, שיטת מחשבה המדגישה את מרכזיותו של האדם וצרכיו. הוא דן בתנועה כערך פילוסופי, פסיכולוגי והשכיל לשלבו באמנות הציור ובפיסול. איש הרנסנס שאף להחיות את התרבות הקלסית או להשתחרר מקיפאון התפיסה הדתית והריקוד החברתי כפי שתפס אותו ביוון היה חלק ממה שהבאלי סיפק לו. קשה להבין כיצד אבל התנועה שהגיעה ברנסנס למימד של קדושה כמעט והריקוד ייסודו התנועה - היא, התנועה דווקא היא לא נתפסה כיסוד הריקוד עד כמעט סוף המאה ה-20 כל אסתטיקנים של הריקוד חיפשו אותו כהד של אירועי חצר, בידור או תאטרון. למעשה גם היום בכל הספרים תמצאו התבוננות בבאלי כאילו הוא חלק מאמנות הריקוד, כאילו יש בו איזה סוד רנסנסי. לא הריקוד בתקופת הרנסנס היה חלק מתפאורה שהפגינה עוצמה שלטונית, עוצמה חילונית וביטוי לקיומו של רגש פרטי. הרגש הפרטי זוקק בשירת האהבה של פטררקא לא היה גם כוריאוגרף אחד שהצליח להתמודד עם האתגר החדש. בכל אופן לא באיטליה בתקופת הרנסנס.
הביטוי של הרגשות בריקוד לא היה אישי, לא נוצר סולו גדול ולא קם רקדן וירטואוז- הרגש המחולי היה כללי, אפשר היה לחוש בעליזות הפרטית בדומה לתחושה שנותנת רכיבה על סוס, או פעילות פיזית בחיק הטבע וגם התענגות על מנה מופלאה שמוגשת בארוחה חגיגית - תחושה שהייתה חדשה לאדם שלא הכיר בקיומו של הגוף במשך 500 שנות חשכת ימי הביניים.
העונג הגופני הוכר, עונג גופני היה דבר חדש. חיי המין החלו להחשף מחדש, אבל ביטוי של נבכי נפש עמוקים כרגשותיו של פטררקא לגבירה לאורה - לא קמו בריקוד, לא קמו ברכיבה על סוס וגם לא פרצו בעקבות הטירמיסו, היה בריקוד רגש מחולי מאוחר יותר בתקופת האסתטיקה הצרפתית - ג'יזל של ז'יל פרו וכן באסתטיקה הרוסית (ראה מאמר ב'חכמת מחול' גם ב'יצירות מופת' - 'אחה"צ של הפאון' וב"מחול הבלתי תלוי " מאת נפתלי עירוני).

שינוי הכוח הפועל במחול מהחוץ - עונג הגוף ששולב עם רגש המחול - הפורץ מבפנים נגד האסתטיקה של התאטרון ותוך התמזגות עם האסתטיקה של הפיזיקה והמוזיקה (כוח הפנים שמתפרץ, בשליטה, ובעזרת איפוק שנובע ממהלכים מחשבתיים ובמינון אציל אל החוץ - היה הדבר הבא שיצר רגש מחולי. שיתוף פעולה בין חשיבה לרגש הוא למעשה ה'רנסנס' של המחול הבלתי תלוי. תקופה זו מכונה גם האסתטיקה הרוסית של המחול.
תקופה קצרה שנקטע במהירות על ידי תורת הניכור של גרמניה וכן על ידי האבסטרקטית הרוסית וחדוות תנועת הגוף של התאטרון הפיזי והתרבות המודרנית של ארה"ב.

בהשפעת מורי המחול ואווירת המחקר של התקופה, הגם שאמנות הריקוד לא התפתחה הלמדנות שסבבה את הריקוד ומאפיינת גם את תקופתנו החלה באותם ימים. והחלה להתפתח טכניקה מוגדרת למחול. המחול הפך נושא שמצריך זמן וכסף, אימון מחולי נחשב לצורך חברתי וחלק מאיכות החיים של תקופת הרנסנס האיטלקי.
המצב החדש יצר צורך במורים, מאמני מחול והחזקה במורה רציני לריקוד היה חלק מסממני מעמדו החברתי של האדם החדש.
נוצרה בעיה חדשה - שנקשרת ברגש. רגש המחול לא התפתח כאמור לעיל, אבל תחושת הגוף הזז עוררה אותו בעצמה חזקה ויצרה חווית עונג רבה ובלתי מוכרת. כנגד העונג עמד ההרגל לשלול רגשות כאלו וחמור מכך החטא הישן שבעונג נגדו הטיפה הכנסיה במשך 500 שנים והחטא הנקשר בעונג הגוף הושרש והעלה תחושת אשמה. רגשי האשמה היו עצומים. האדם היה חדש אבל החטא היה ישן, שורשי והכריע בנוסף לרגשי האשמה שנוצרו לא נחקרו ולא היה מושג הקשר בין ביטול כוח הרצון ורגש האשמה (ראה מאמרו של ירון מרגולין על רגשי האשמה "שש דרגות של רגשות האשם"). כדי לגבור על תחושת האשם היה צורך בכוח חיצוני שיבלום תחושות איומות ובלתי נסבלות אלו שהלהט לרקוד ולהרגיש חופשי יצרו. תחילה הכוח ניתן למורים מבחוץ אחר-כך הוא הופנם בכללי התזוזה הקפדניים.

 

דומיניקו מפיזאנץ (1400 – 1470)

 

בפ'רארה שבין ונציה לג'נובה, הופיע ראשון המורים לריקוד שידוע לנו הוא דומיניקו מפיזאנץ Domenico of Piacenze. הוא נולד בפיאנצ'זה ( Piacenza) השוכנת בחבל ארץ יפיפה בצפון איטליה ולא רחוק מפ'רארה. תלמידו המשורר אנטוניו רורנצונו (ראה/י למטה) כינו אותו "המלך של האמנות". עיקר פעילותו של דומיניקו התנהלה בבית אסטה, הוא ביתם של שליטי פ'רארה ואצלם התלמיד המוזכר המשיך ועבד אחריו כמורה לריקודים וככוריאוגרף.

בית הספר הראשון ככל הידוע כיום הוקם בפ'רארה על ידי דומיניקו מפיזאנץ תחת השם הלטיני: "De arte saltandi et choreas ducendi" שמשמעו בית-המחול של אזור לומברדיה בתרגום לאנגלית  Lombardic dance school. במסגרת לימודיו מפיזאנץ היה חלוץ גם בתחום הכתיבה והיה לראשון לכתוב על שיטה לאימון בתחום הריקוד. כנראה גם היה הראשון לפתח טכניקה לאימון רקדנים.

ספרי הדרכה לריקוד החלו לצאת לאור כשהם מלוווים בהנחיות מדויקות ומפורטות לבצוע ריקוד זה או אחר וכן הנחו ראשוני המורים את התלמידים לריקוד כיצד יש להתנועע בבאלי החדש. בסביבות שנת 1444 הופיע ספר המחול הראשון בתחום זה מאת דומיניקו מפיזאנץ מפ'רארה (Domenico da Ferrara). הספר שלו מתאר כוראוגרפיה ונחשב לתיעוד המוקדם ביותר של ריקוד בעולם.

טכניקת הריקוד, בדומה לטכניקה מחולית בכל התקופות, מיועדת לבלימת להט רגשי, הפחתת העונג הגופני והספר מקדיש לה מקום נכבד. יתכן שהטכניקה המתוארת בספרו הומצאה על-ידו או רק בחלקה ביא של  דומיניקו, ובחלקה הועברה ממורי מחול מוקדמים יותר (ששמותיהם לא ידועים לנו כיום).
החיבור עצמו נדיר ומשמש מדריך טכני ראשון למחול ומלמד על האופן שבו יצר דומיניקו את ריקודיו. כ-20 מריקודי דומיניקו מפיזאנץ מתוארים בספרים נוספים. הם נרשמו ע"י תלמידיו ממשיכי דרכו.

דומיניקו מפיזאנץ זכה בתואר אבירות, הלך לעולמו בפ'רארה בשנת 1470.

בן תלמידיו מי שנחשב למורה הגדול לריקוד מספר שניים ומחבר הספר השני על תיעוד מחול בהסטוריה שהוזכר לעיל:  ג'וגליאמו אבראו (Guglielmo Ebreo). התלמיד השני, משורר ידוע בתקופה ההיא וגם הוא חיבר ספר על ריקוד:  אנטוניו קורנצ'יאנו Antonio Cornazzano.

 

אנטוניו קורנצונו

 

אנטוניו קורנצונו Antonio Cornazono (משורר ורקדן) נמנה על מורי הריקוד של התקופה. אנטוניו קורנצונו חיבר מחולות אישיים לאירועי הבאלי. הוא פעל בבית משפחת אסטה בפ'רארה ובבית משפ' ספורז'ה העמידה שבמילנו. הפרטים על חייו ידועים יותר: אנטוניו קורנצונו  נולד בעיר פיאצ'נזה, שהייתה אז בדוכסות מילאנו, כנראה בשנת 1432. אביו, בוניפיצ'יו קורנצונו Bonifacio Cornazzano היה עורך דין ידוע ואמו, קוסטנזה לבית בגרוטי (Bagarotti) באה ממעמד גבוה יותר, משפחת אצולה (נמוכה) מאזור Piacentine.

קורנצונו למד באוניברסיטה של ​​סיינה בין השנים 1444-1447, ובשנת 1450 הוא הגיע לרומא, כנראה בשירותו של כומר בעל עמדה. לאחר מכן קורנצונו עבר למילאנו ב1455, בה עבד אצל הדוכס פרנצ'סקו ספורצה, שליט רב עוצמה וידידו של השליט קוזימו דה מדיצ'י ששלט בזמנו על פירנצה.כמשורר החצר. עבור הדוכס פרנצ'סקו ספורצה שנחשב לאדם מתקדם ואיש הרנסנס חיבר קורנצונו שיר הלל ארוך ורב שבחים "De gestis Francisci Sfortiae".  
באותה שנה בשנת 1455 קורנצונו חיבר מסה מעניינת על אמנות הריקוד והרבה לפני שהתנשא בו כרקדן: "מסה על ריקודים"   Dell'arte del Danzare, כמו כן כתב על חיי הבתולה הקדושה מריה כשאחרי מות פטרונו במילאנו ב1466, הוא עזב ועבר לחבל ונטו - ופעל בונציה, במשך זמן מה הביוגרף קולאוני ברתולומיאו Bartolomeo Colleoni.
בוונציה גם פרסם את המסה על  "חיי ישוע".

בשנת 1475 עבר קורנצונו לפרארה, כאן מצא את עולם הריקוד ובמקביל לחיבוריו על אמנות הממשל, ועל אמנות הלחימה של הצבא (1476 - כשאת האחרון הפך מאוחר יותר ללשיר רימא תרזה) פעל בבית המחול של דומניקו מפיזאנץ. מאוחר יותר אנטוניו קורנצונו שימש מורה וכוריאוגרף בעיר זו ועבד אצל שליט פ'רארה. הוא מת בפרארה ב- 1484.

 

גוליאלמו אבראו מפזארו Guylielmo Ebreo of Pesaro

גוליאלמו אבראו מפזארו Guylielmo Ebreo of Pesaro כונה גם (William the Jew) ווילאם היהודי. רקדן ומורה לריקוד, יליד החוף המזרחי (פזארו) נולד כיהודי. באוקטובר של שנת 1463 החל להמיר דתו לנצרות  בהשפעת חברו אלסנדרו ספורז'ה - (Alessandro Sforza) שהיה אדם מאוד דתי, נוצרי, מושל פזרו (אחיו היה אחד הפוליטיקאים החשובים של זמנו והראשון שביקש לאחד את ממלכות חצי האי האיטלקי פרנצ'סקו ספורז'ה דוכאס מילאנו). תהליך המרת הדת הסתיים במאי 1465 ומשהותבל לנצרות (1465) קיבל שם חדש: Giovanni Ambrosio או  Giovanni Ambrogio.

 

גוליאלמו היה מורה מבוקש ושמו יצא לתהילה ברחבי איטליה. הוא לימד ריקוד בכל רוחבה של איטליה (בחצרות המשפיעותביותר כמו בנפולי, מילאנו, פררה, אורבינו ופירנצה).

גוליאלמו או ג'ובאני יצר ריקודים רבים כולל לאירועי מדינה חשובים ומיוחדים במינם משל היה הכוריאוגרף של התקופה.

בשנת 1440 למד ריקוד אצל דומיניקו מפיזאנץ (שהוזכר לעיל). מפיזאנץ מזכיר אותו ב"Liber ballorum" שלו (משנת 1460).


גוליאלמו אבראו מפזארו היה אהוד במיוחד על שני שליטים רבי עוצמה שהכירו מילדות וגם היו חברים: לורנצו המפואר וספורז'ה האכזר.

לורנזו דה מגניפיקנט (האדיר נולד ינואר 1449) מבית מדיצ'י (Lorenzo the Magnificent) שליטה של פירנצה היה לאדם שהביא יותר מכל לפריחת האמנויות במאה ה - 15. הוא היה הפטרון של הענקים: בוטיצ'לי, דונטלו, מיכאלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י גם של הפילוסופים האפלטוניים: מרסיליו פיצ'ינו וג'ובאני פיקו דלה מירנדולה שייסדו עם אביו (קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י) את האקדמיה האפלטונית בפירנצה. ללורנצו מקיאוולי הקדיש את ספרו הנודע הנסיך. לורנצו המפואר אהב לרקוד ובחר בגוליאלמו אבראו מפזארו כמורה שלו לריקוד.

תלמידו השני היה שליט אכזר במיוחד סדיסט אבל גם ידיד - הוא בהחלט היה ידידו של הרקדן והוא זה ששכנע אותו להמיר את דתו: גאליאזו ספורז'ה (Galeazzo Sforza) דוכס מילנו  (1444-1476). שליט זה היה ידיד אישי של אציל רב השפעה ומאוד ידוע לורנצ'ו. ידידותם החלה עוד בנעוריהם. ספורז'ה היה שליט אחר ומאוד שונה מלורנצ'ו. ספורז'ה היה בן בכור לאיכר שעלה לשלטון בכוח צבאי. מספרים שהיה אדם ושליט מאוד אכזרי והולל שנודע בתאוותיו 

 לנשים. לאחר שמאס בניצולן מבחינה מינית נהנה להעבירן לגברים ששרתו בחצרו. מספרים שהכריח צייד מסייע למסע צייד שלו לבלוע ארנב שלם חיי, ואם לא די בכך ישנה עדות שמסמר חיי גבר צעיר לארון מתים, הרעיב למוות כומר שדבריו לא נעמו לאזניו. אכזריותו נקשרה גם ביחסי מין, הוא אהב לאנוס - בעיקר נשות החברה הגבוהה והתעללות באכזריות מענגת בגברים. בנוסף לאכזריותו שגרמה לו הנאה רבה הוא אהב מוזיקה. ספורז'ה היה פטרונו של הצייר והאדריכל דונאטו ברמנטה ( 1514-–1444,Donato, Bramante) שבנה ברומא את מה שכונה שיא האדריכלות של הרנסנס (הוא שתכנן את Peter. St שבותיקאן) בברגמו צייר ברמנטה את ציורי הפרסקו הנודעים. כמו כן ברמנטה הוא האדריכל של הכנסייה הנודעת של מילאנו Santa Maria presso San Satiro.

Basse danse

בשנת 1465 עבר גוליאלמו למילאנו ויצר את הריקודים באחת החתונות המפוארות של התקופה: החתונה של הנסיכה מנאפולי לאונורה מארגון (Eleonora of Aragon) לדוכאס פרארה (the wedding of Eleonora d'Aragona with the Duke of Bari) ארוע רב רושם שכלל שורה ארוכה של נשפים לכבוד הנסיכה, נערכו ריקודים שיצר בסגנון החדש בייס דאנס, תחרויות, תהלוכות וארוחות מפוארות.

הבייס דאנס הפך להיות מחול פופולרי בחצרות האצילים במאה ה -16 אך נראה שתחילתו בפזארו ושגוליאלמו אבראו הוא שחיבר ועיצב את ה"מחול בייס" הראשון לכבוד הבת של ידידו (מושל פזארו אלסנדרו ספורז'ה ג'ינבה ספורז'ה - ( Ginevra Sforza 1440 – 1507) או במילאנו במאה ה -15 לכבוד הנסיכה לאונורה ביתו של פרדיננד מלך נאפולי.  מחול חצר זה נקשר מאוחר יותר בחבל בורגונדי שבצרפת.

המונח Basse בא לתאר את טבעו של הריקוד כאדאדג'ו זורם ומחליק על הרצפה בנחת - מחול של לגאטו זורם לאט כלומר, ריקוד איטי וזורם בו רקדנים נעים בנחת ובחן תוך כדי בגלישה איטית של צעדי החלקה גולשים ברצף וללא עצירות. הנעל של הרקדן צמודה כל הזמן לריצפה כשהרגל מחליקה בעזרתה  ומתקדמת מבלי לעזוב את הרצפה. ריקוד אצילי, מיוחד ומאוד עדין עבור הנסיכה לבית ספורז'ה ועבור הנסיכה של  נאפולי - ליאונורה מארגון.  

גוליאלמו אבראו הקדיש את ספר המחול שלו (1463)  לדוכס מילאנו גליאזו ספורז'ה שהיה תלמידו לריקוד ופטרונו.

בסביבות  1463 חיבר את המסה המפורסמת שלו על הריקוד: Trattato dell' arte del ballare (האמנה של אמנות הריקוד - תמונה מימין) ולעתים תחת הכותרת  "על אמנות הביצוע של הריקוד" (On the Practice or Art of Dancing). 

בספרו מתאר גוליאלמו אבראו מפזארו את התפקיד המרכזי שיש למוזיקה בריקוד ואת הריקוד עצמו כאמנות אצילית. גוליילמו מוסיף ומתאר את התכונות הנדרשות מהרקדנים: יציבה איתנה, קשב מוזיקאלי, תאום מוזיקאלי (ריתמיקה) והבנה במוזיקה - מוזיקליות, הוא דורש סגנון ותנועה עצמאי, אופי מיוחד, ומדגיש את הצורך בזיכרון. המסה שלו מכילה פרטים על 36 יצירות מחול: כוראוגרפיות ומסיקה לריקודים שהוא יצר או ממשיכיו. 
מדובר בספר חשוב ומפואר במיוחד שנמצא בשלמותו (על-ידי גיורא מנור). תערוכה שחשפה אותו הובאה לישראל מפיזה (בתמונה משמאל - הפתיחה לתערוכה, צילומים מהספר, גיורא מנור וירון מרגולין) והתקיימה בפתיחה של הספרייה למחול שבבית אריאלה (לאחר שעברה הספריה לריקוד מביתה הישן שהיה חלק מהספריה למוזיקה שפעלה באותם ימים ברחוב ביאליק, ת"א).

גוליאלמו אבראו זכה בתואר אצילות, אותו הוא קיבל בונציה מהקיסר הקדוש של רומא.

בולטת תרומתו למחול הזוגות. הריקודים שנוצרו ע"י ועל ידי מורי המחול ממשיכי דרכו שלבה בין המינים והמחול מדגיש את המשיכה ההדדית בין המינים. התנועה מתפתחת ומתארת במחולותיהם משחקי חיזור הדדיים, שעוצבו במהלכי תנועה מאוד מסוגננים ועדינים. קבוצת גברים צעירים מנסה לשאת חן בעיני קבוצת עלמות והן מצדן דוחות בלי בושה כל חיזור לא רצוי או מתרצות לו - נושא ששב ועולה מאוחר יותר גם בבאלט הקלאסי. נושא זה מדגיש את הגוף ויופיו אך לא דן ברגשות ועדיין לא מאפשר להם לבוא לידי ביטוי.

 מלך ירושלים - הצרפתי שכבש את נאפולי שארל ה - 8 והריקוד כבש אותו

 

בשנת 1494 חצה מלך צרפת את הרי האלפים.  הוא פלש לאיטליה. את רומא הוא כבש ב31.121494 ושנה לאחר מכן בשנת - 1495 כבש את נאפולי. המלך שארל ה - VIII Charles)  8 מכונה גם מלך ירושלים).

ב 22 לפברואר 1495 נכנס המלך הצרפתי בשערי נאפולי והיה למלך נאפולי משהכותר ב 12 למאי 1495.  תביעות לכתר ממלכת נאפולי (שכללה את העיר נפולי באיטליה ואת האי סיציליה) נבעה מצו ירושה מסבתו מארי מאנז'ו, שהייתה בתם של לואי השני, מלך נאפולי ושל יולנדה מאראגון. תקופת מלכותו הייתה מאוד קצרה. האפיפיור (VI Alexander) התארגן ויצא בכוח צבאי נגדו וב - 20 במאי 1495 מלך נאפולי - מלך ירושלים - הסתלק אבל לא לפני שבעצמו נכבש על-ידי הריקודים של איטליה.
תקופת הכיבוש הצרפתי את איטליה הייתה קצרה. היא מכונה אמנם "פלישת הצרפתים לאיטליה" אלא שבפועל ציינה למעשה את הכיבוש של תרבות איטליה את הלב של צרפת. 

המלך הצרפתי (היה בנו של לואי ה - 11, מלך צרפת) שרל ה - 8 פגש בנפולי באומנות הריקוד ונדהם ממנה. הוא התאהב בריקוד וכן אנשי חצרו. יתכן שעושר הביטוי שנגלה לפניהם, אולי משחקי האהבה הרטיטו את הצרפתים. מכל מקום אירועי הבאלי שעליהם כותב גיארמו אבראו בספרו בנוסף לכתיבתו על מחולות הבייס דאנס שנראה שהוא מייסדם פארו את כבודו וכוחו של בעל הבית החדש על המראה הכללי והלב הכובש נכבש בפאר הרנסנס שנגלה לו בחצרות מילנו, פ'אררה, נאפולי ופירנצה. הצרפתים נכנעו תרבותית והביאו את מכלול התרבות החדשה לפריז.

טקסים חילוניים שהאדם במרכזם. לא האל עברו עם הנסיגה מנאפולי מערבה. אמני התקופה הגדולים של המחול יצרו אותם והם עוררו רושם אדיר - אולי אף יותר ממה שאפשר כיום לתאר - תפארת בעל הבית הדהדה מכל פרט בהם ועברה לפריז.
המפורסם שבין המשתתפים ביצירת ההפקות הללו הוא הצייר הנודע ליאונרדו דה וינצ'י שתכנן את התלבושות של הרקדנים וכמה אפקטים מרהיבים לבאלי שהועמד במילנו ב-1496.


חגיגות גן העדן - הבאלי של מילנו 


בשנת 1496 הועלה ברוב פאר והדר הבאלי הנודע של מילאנו וכותרתו "חגיגת גן-העדן". הבאלי הזה הופק בהזמנתו של שליט מילאנו "לודביקו השחור" שהיה פטרונו של ליאונרדו דה וינצ'י במשך 20 שנה (עד אשר הובס ע"י הצרפתים המתפעמים מהריקוד האיטלקי).

 

ריקוד ארוחת הערב -  באלי אחר מפואר ומפורסם גם שנקשר במילאנו מכונה 'ריקוד ארוחת הערב'  "Dinner-Ballet". בשנת 1489- כהועמדה הפקה זו לתפארת הדוכאס ממילאנו וחלק מחגיגות הנשואין שלו.

'באלי ארוחת הערב' נועד לפאר את מעמדו ושמו של הדוכס במילאנו בדרך שגתענג את המקורבים אליו.
המיוחד בבאלי זה היה הנושא: במרכזה של לכל סצנה עמד נושא מיתולוגי עתיק שמקורותיו ביוון הקדומה, והמנה שהוגשה הותאמה למהלך המופע.
מחול הציידים ליווה את חזיר הבר מעורר התאווה שהוגש למאכל ומנת הדגים מעוררת התיאבון הוגשה כשהועלה על הבמה המחול שמתאר את אל הים פוסידון. לקראת סיומו של המשתה הועלה ה מחול המהיר, בלט אלגורי (דרך משל) ששיבח את אורח החיים המאושר והנכון של בעל הבית המתקדם, איש הרנסנס. המחול התמקד בבעל הטרי שזה עתה נישא באושר ועושר לאישה היפה בעולם. המשתה הסתיים באווירה עליזה ונהנתנית כשעל הבמה מתארים הריקודים את בכחוס וסילנוס - אילי היין.
 

מחול איטלקי בשירות מלכת צרפת - פומפיאו דבונו Pompeo Diobono


הבאלי של חצרות הרנסאנס האטלקי הובאו לצרפת ע"י קתרין דה מדיצ'י ביתו של לורנצו ה -II דוכס אלבינו. היא הכירה את המורים הגדולים ואת כוריאוגרפיות הראשונות ועמדה היטב על השפעתו העצומה בחצר של אביה.
הצרפתים חיכו להזדמנות להעביר את המחול האיטלקי אל חצרותיהם וקתרין הצעירה לקחה את ההזדמנות הזו כמוצאת שלל רב והביאה עם בואה לפריז שינוי אדיר שעד מהרה היה לדבר החדש ולדבר הצרפתי כך החל הריקוד להשתנות ולהתפתח בהדרגה.
גברת מדיצ'י באה לפריז עם הידע על מורכבותם של הבאלי ואת הידע הטכני הנחוץ להפקתם. היא  הצליחה להשריש בעזרת מורי המחול שמצאה והראשון שעמד לשרותה היה פומפיאו דבונו Pompeo Diobono.
בשנת 1533 התחתנה עם הנרי ה-II לימים שליט צרפת והיא מלכת צרפת.
את פומפיא דבונו Diobono Pompeo הביאה המלכה החדשה לפריז ממילואנו. הוא בא עם קבוצה של מוזיקאים איטלקיים וביניהם כנר מוכשר שכונה בצרפת בוז'ויה (ראה להלן) בפריז החל פומפיאו דבונו ליצור את מה שכונה מופעי החצר של קתרין דה מדיצ'י או המחול של אנשי התחייה והשינוי עד שהגיע לממדים חדשים.
עד מהרה בוז'וייה דה באלצר - ?155 Beaujoyeulx de Balthasar  במקור בלגיוז'וסו Baldassare di Belgiojoso רב התושיה aהתבלט gs nvrv ובעזרת קסמו האישי, כישוריו החברתיים גם כשרונו ככוראוגרף התקדם בסולם החברתי והאמנותי והיה לכוריאוגרף  הבית של חצר המלוכה הצרפתית ומייסד מחול החצר - לימים 'באלט דה קור (מחול החצר או מחול הליבה) המשך מעלליו והתפתחות הריקוד בצרפת - כאן.

פורסם 10/10/10
 

 חזרה לפרק א'