מאת ירון מרגולין , קבוצת ישראלדנס | IsraelDance

התפתחות הריקוד באיטליה - הרנסנס

יסודות המחול שלנו נמצאים בנשפי החצר בטירות האיטלקיות. האדם גילה את עצמו ופרץ מחסומים של אמונה דתית. בימי הביניים תשומת הלב שהוקדשה לאל עברה לאדם שהחל חושב, מצייר ורוקד.

רנסאנס
האמנות החילונית
חלק א' - מבוא כללי מאת ירון מרגולין
המאמר התפרסם בשני חלקים (ברבות השנים החלק השני ששב ומתפרסם כאן נעלם מהרשת) חלק זה "תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה" שב ומתפרסם למטה ובעמוד המשך עם הערות עדכניות של ירון מרגולין. חלק ב'


תקופת הרנסנס וגילויי כתבי העת העתיקים, הולידו גם מחול מיוחד - אנשי המחול של הרנסנס הדגישו את משיכתם אל דמותו של האדם ביצירתם והוציאו לאור ספרי מחול - אנשים אלו מלמדים אותנו פרק בתיעוד אומנותי בכלל ובמחולות הרנסנס בפרט.

הקדמה:

המאמר על הרנסנס נחלק לשני חלקים: בחלקו הראשון היסטוריה של הרנסנס, על קצה המזלג תוך כדי שימת דגש על האירועים האמנותיים של הרנסנס באיטליה. המאמר יתמקד בהלכי החשיבה החדשים שהביאו לתהליך התפתחות האמנות. יודגש כי הרנסנס היה נחלתם של בודדים, בניהם הוגי דעות ואמנים. רעיונות "הרנסנס" חדרו אל כלל החברה האירופאית בהדרגה. הם חדרו אל חיי החברה, ההשכלה הכללית והפוליטיקאים ואנשי הכוח היו בן הראשונים לתת לרעיונות אלו תשומת לב.

 "הריקוד בתקופת הרנסנס" מופיע בחלק זה כהערה כמעט, בפסקה קצרה ללמד שהמחול היה שונה ואחר בתהליך התהוות "הרנסנס". הריקוד נותר חריג ונבדל משאר האמנויות - בהשוואה לאמנות הציור של התקופה, למשל. הציור הגיע לשיא התפתחותו - שיא של כל הזמנים, והמחול בהשוואה הוזנח כמעט לגמרי.

הפרק השני "המחול האיטלקי" מתאר את האדם וסביבתו הקרבה ומסתמך על החלק הראשון - אותו מביא לפנינו הרקדן - החוקר ואיש המחשבה (אסתטיקון מתלמידי נפתלי עירוני) ירון מרגולין מתאר - בדרכו המיוחדת, את התחזקותם של הרעיונות הנפשיים, את התפתחות היסודות הפילוסופיים החדשים - וגם מזכיר את התפתחותה של הכלכלה באיטליה, שעריה היו למעצמות. המאמר עומד על שינויי האליטות באירופה.

מרכז השפעה חדש הלך והתפתח - מרכז חילוני, שהעביר אליו בהדרגה את הכוח מידיהם של אנשי הכוח הישן. הכוח הישן נשען על מקורות עליונים ואחז באמונה טפלה ובדעות קדומות שהאל או כוח עליון מאיים להשמיד ולענות כל מי שלא יאפשר לבעלי הכוח הישן לשלוט בחייו. נציגו של האל עלי אדמות האפיפיור אבד מכוחו שעבר אל תחום חדש אנושי חדש - הרגש שהחל מתקופה זו שלט על המרחב הפוליטי ועד היום מדברים על עוצמת הרגש בקבלת החלטות של עמים בימי בחירות.

המעבר של הכוח מהאליטה הנשענת על האל, אוצר דיפלומטי וכספי וצבא אל כוחו של הרגש, דיפלומטיה, כוח כלכלי וצבאי הוליד מחשבה חדשה - שהוגדרה מחשבה הומניסטית, נאורה והביא להתפתחותו של דו-שיח בין המרחב הרגשי והחשיבתי - מאוחר יותר הוליד מעמד חדש - מעמד הנשים ותאוריות שנקשרות בהעצמה ותהליכי החלמה באמצעות פיתוח מערכות יחסים גוף-נפש מבית מדרשם של שפינוזה וההוגים הגרמניים.


בפרק השני מרגולין מתבונן במחול של איטליה - "הריקוד בתקופת הרנסנס" כאן  מרגולין מציג, בדרכו המיוחדת, האמנותית והלא אקדמית - במובן החיובי של המלה את הרעיונות שהוא מפתח כאן ומוסיף הסבר לגבי הצורך להמשיך ולפתח את המחול כפי שאכן קרה והתרחש מאוחר יותר בצרפת, רוסיה וסיביריה.

המאמר מסודר כך שאפשר להתחיל לקרא בו - בפרק השני - יחד עם זאת מומלץ לעיין תחילה בפרק הראשון.


הרנסנס


היסטוריה על קצה המזלג


תקופת הרנסאנס - היא התקופה שמכונה גם הלידה מחדש או ההתעוררות. תשומת הלב עברה מהאל אל האדם שהחל מצייר, משורר, כותב על עצמו גם מפסל, חושב ואפילו רוקד. הרנסנס התחיל בהדרגה ובאיטליה. מדובר בתקופה שנמשלת לסירה יוצאת לים. תקופה של אור והאדם חש שהוא יוצא מחולי, תקיעות, העדר יוזמה או מחושך גדול שכונה חשכת ימי הביניים.

החושך הגדול נקשר במוות - זעם האל ומותו

השאלה המסקרנת כיצד יצא האדם מחושך בו התהלך מאות שנים בבת אחת שבה ועולה מדי פעם. בימי הרנסנס הראשונים שערכו מעל למאה שנים, התהליך לווה בחושך כל כך גדול - חושך מצרים שהצליח לגבור בתוך שנתיים אפילו על חשכת ימי הביניים.

מחלה מזעזעת נעדרת מרפא תקפה את אירופה. אבעבועות שחורות (דבר ושמו הדבר של יוסטיניאנוס) מדובר במחלה נגיפית הגורמת לשלפוחיות נוראות על העור. מאחר שבצורתה החמורה, המחלה מביאה אנשים רבים לפתחו של המוות (התמותה מהמחלה מגיעים ל-40% מהחולים) כונתה המוות השחור או המגפה השחורה. רבים מהשורדים סבלו מתופעות לוואי קשות, כמו עיוורון ועיוותים בגפיים. מעריכים כי בסוף ימי הביניים מתו באירופה לפחות 400,000 בני-אדם בכל שנה אבעבועות שחורות, רופא אנגלי אדוארד גֶ'נֶר, הבחין כחוקרים אחרים לפניו - שלא עשו דבר) שנשים שעבדו בחליבת פרות ונדבקו באבעבועות הפרות (שהיתה מחלה בלתי נעימה, אך מסוכנת הרבה פחות מאבעבועות שחורות) היו דווקא בגלל המחלה הקלה יותר מחוסנות בפני אבעבועות שחורות. הוא נטל מתסמיני מחלתם חומר והשתמש בו כחיסון שהצליח. החיסון נגד המגיפה האיומה החל רק לפני 264 שנים, אבל בימי הביניים היא חיסלה במשך כחמש שנים (1347 - 1351) כ-35 מיליון בני אדם בסין לבדה ובין 20 ל-25 מיליון בני אדם באירופה. כמחצית מאוכלוסיית אירופה נקטלה ובמקביל המגפה חיסלה גם את האמונה באל המושיע במרכז אירופה.

ככל הנראה, בשנת 1346 השתמש הצבא המונגולי של ג'אניבג בנשק ביולוגי - הוא צר על העיר קאפה (פיאודוסיה) בחצי האי קרים, שהייתה  שליטת בני ג'נובה וחלק מחייליו חלו במחלה. מספרים שהמונגולים השליכו את גוויות מתיהם אל תוך העיר הנצורה במאמץ להכניעה. המצור לא צלח אבל אוניות ג'נובה נשאו את המוות השחור מקאפה לכל אגן הים התיכון. אל ג'נובה השוכנת ליד פיזה בה החל הרנסנס בציור (גיאונטה פיזאנו) המחלה הגיעה שנה לאחר מכן בשנת 1347.

ממסד הרפואה של ימי הביניים - היה להוט לרפא את המחלה ולמגר את הקטסטרופה שככל הנראה גרמה למותם של כ 25 מיליון בני-אדם. בעזרת האל הבינו המומחים, שהבעיה הייתה אסטרולוגית. ההתחברות המזעזעת במשולש נורא של הכוכבים שבתאי, צדק ומאדים במעלה ה-40 של מזל דלי היא שחוללה לטענת מלומדי הכנסייה ב-20 במרץ 1345 את המגפה - מעתה נישאו תפילות, חולקו שיקויים - אבל דבר לא עצר את המוות, משהבינו שהמחלה מדבקת החלו מבודדים את האוכלוסיה. רבים האמינו שהמחלה משתוללת בשל זעם האל על חטאיהם והחלו לצאת בתהלוכות חרטה שונות ומשונות אך זה רק האיץ את ההידבקות. ניסיונות אנשי דת ורופאים לרפא ולגרש המגיפה לא עלו יפה. ונאסרו טקסי המון לצרכי דת והאדרת שם הכנסייה בשל התגברות המוות בגינם. לפתע נעלמה המחלה.

כוחם של מנהיגי האמונה נחלש.  המוות שאחז בכול מקום שינה את הטקס הדתי ואושר ווידוי אחרון לפני המוות על-ידי אדם שאינו נציג האל ואח-כך אפילו על-ידי אישה. כוחם של ההרגלים נחלש. בנוסף הכנסייה התעשרה.

בשל המוות המהיר לא נרשמו צוואות רבות. פרצו מריבות על רכוש וקרקעות ולא היו אנשי משפט. הכנסייה ניצלה את מעמדה ולקחה לעצמה רכוש רב. כמרים ששרדו את המגיפה דרשו לפתע כסף רב על שירותם. הכנסייה העשירה איבדה את הפופולאריות שלה. החלה התרחקות מהדת של אנשים מאוד דתיים.

שאלות כפירה באל סיימו למעשה עידן ארוך שנים של צייתנות עיוורת לכנסייה ולדת. כוחו הרב של האל הוטל בספק. האוכלוסיה חיפשה משענת חדשה. האדם החל מתבונן אל מצפונו, אל כישורי חיים שעליו לפתח למען בטחונו, החילוניות, ההיגיון - המדע ובעיקר הרפואה קיבלו מקום חדש.

 

שינוי סדרי עדיפויות 

בראש הרשימה של הכוחות המשפיעים בתקופת ימי-הביניים עמד האל ובמקום השני נציגיו עלי אדמות ומ 1351 לערך כוחו נרמס והחל מתקופת הרנסנס 1250 לערך בהופעת יצירת המופת הראשונה של הצייר גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano הסדר החברתי הלך והשתנה. המדינות הפאודליות או המלוכה הפאודלית לא היוותה ריבונית, הייתה מרכז חיים נחשל ורחוק ממרחב מתועש או מודרני. אבל אחרי שנת 1559 הריבוניות גברה והרפורמות המנהליות התחזקו. שיאן במהפכה הצרפתית ובאיחוד הסופי של מדינות גרמניה ושל מדינות איטליה. הטכנולוגיה החלה בתקופת הרנסנס אבל התפתחותה האדירה שהקפיצה את אירופה מבחינה כלכלית על פני ציביליזציות אחרות הייתה אחרי המהפכה התעשייתית (אנגליה המאה ה - 18).

המחלה צימצמה את האוכלוסיה וריסקה את כלכלת אירופה. הכוח הכלכלי השתנה. מחירי המזון הבסיסי עלו והעשירו את האיכרים. רמת החיים עלתה בפריפריה החקלאית. האוכלוסיה שבה לצמוח בהדרגה, תוך עלייה רצופה ברמת החיים הממוצעת. המגפה קירבה גם את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר חברתי חדש והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס החל מתבסס.

במשך מאה שנה טופטף הרעיון החדש בקרב האמנים שפרץ והתרחב לאחר 1350 כשהובהר שכוח האל קטן מהאשליה והתסכול שהאמונה באל הולידה גדל. כוח חדש נעמד על רגליו והיה זה כוח שהיו לו רק שתי רגליים כוח אנושי נעמד במרכז ההוויה: האדם.

האדם ולא האל, האדם ולא נציגיו, האדם עצמו החל לעמוד בראש סדר העדיפויות על רגשותיו ומחשבותיו.

דבר נוסף נקשור במחשבה וראיית המציאות. בעוד שתקופת ימי הביניים המציאות נראתה סטאטית או שואפת לסטאטיות ובכל מקום נראה כוחו של האל (אריסטו) - הרי שלפתע הסתלקה נוכחותו של האל מ'המציאות הטיבעית' ואת מקומו תפס העולם הזז והמשתנה בכוחות עצמו ("העולם הוא תנועה ותו לא" אפלטון). הפילוסוף הבולט של ראשית התקופה הוא ניקולאוס קופרניקוס (1473-1543) שספרו "על הסיבובים של הגופים השמימיים" זיעזע למעשה את תמונת עולמו של האדם. כדור הארץ חדל להיות מרכזו של העולם, כפי שהיה בימי הביניים, העולם הגיאומטרי, המושלם קרס, והיה לעוד כוכב-לכת בתוך עולם אינסופי וריק. הסכולאסטיקה-אותה פילוסופיה שנשענה על הגותו של אריסטו מתה.


בריחתם של יוונים מלומדים רבים, שומרי המסורת היוונית העתיקה, במיוחד משנתו של אפלטון, לאיטליה בזמן המצור והכיבוש על קונסטנטינופול (כיום איסטנבול) בידי המוסלמים (1453) הביאו אל איטליה תעודות חדשות של הפילוסופיה החילונית באותו היקף שבו אנו מכירים אותה כיום. התופעה הביאה במאה ה - 16 חידוש, חזרה אל התוכן ותחייתה של הפילוסופיה החילונית אשר כונתה הומניזים.

גילוי המקורות היוונים (פטררקא) גם כתביהם של טאקיטוס, לוקראציוס וכתבים מסוימים של קיקרו הביאו לידי זעזוע של שלטון הכנסיה. הכנסיה של ימי-הביניים ראתה באריסטו, כפי שפילוסופים רבים רואים באקדמיה כיום "המורה של אלו היודעים" כפי שאמר דאנטי, תם, אריסטו ושיטתו ה"אקדמית" המחלקת דברים וקושרת ביניהם קשרים תוך ניתוקה מ"עובדות" ואמיתות . תמה המיתודה כערך עליון. המרכז להתחדשות תורתו של אפלטון היה בפירנצה ב"אקדמיה בפירנצה", אשר ראתה את עצמה כהמשך האקדמיה של אפלטון.

הרצאותיו של פליתון גמיסטוס (Plethon) נערכו בפירנצה בשנים 1438–1439 בפירנצה. ההרצאות הביאו לעיר את רוחו של אפלטון וגם של מבשר הרנסנס - היהודי אלישע - שהביא את דברי אפלטון לתלמידו פליתון - על כך ראה "אלישע (Elisaeus) היהודי" מאת ירון מרגולין. דברי אפלטון השפיעו השפעה רבה על שליטה של פירנצה (עוד על נושא זה ועל פליתון גמיסטוס ראה ב"תורת התנועה של ונציה" מתוך ה"אסכולה הוונציאנית (לציור) מאת ירון מרגולין). קוסימו השני מבית מדיצ'י השתתף החל משנת 1439 בשיחות אפלטוניות נוספות הפעם אלו שערך פיצ'ינו (Ficino). ובשנת 1462 העמיד את וילה קראג'י (The Villa Medici at Careggi) לרשותו כדי שייסד בה את האקדמיה האפלטונית על הגבעה שמחוץ לפירנצה. המוסד הזה שינה את פני העיר. בעקבות זאת החלו דיונים על השכל והרצון החופשי גם על רעיון השינוי וסוגי התנועה ותקופת הרנסנס החלה בשאיפה חדשה: לעבור תהליכים, להשתנות, לרצות להבין את התנועה, את סודה ואת השפעותיה על נפש האדם.

פיקו דה לה מיראנדלה


תופעה נוספת הייתה ההכרה בכבוד האדם. רעיונותיו של הפילוסוף פיקו דה לה מיראנדלה (1463-1494) ממייסדי האקדמיה האפלטונית בפירנצה, הביאום אל שיא בנאומו "על כבוד האדם" מאמר בו תיאר מיראנדלה (Pico de la Mirandola "Oration on the Dignity of Man") פיקו את האדם כמרכז הבריאה, הוא מעין מיקרוקוסמוס המשקף בפנימיותו את המקרוקוסמוס (היקום). האל נתן לאדם אפשרות לקחת ולבחור מה שיחליט על-פי רצונו. ירצה האדם יגיע למדרגה נמוכה ירצה להתעלות יעלה עד לספירות של האלהות. האדם הוא עולם בפני עצמו ויש לו כמו לאל חלק בכל העולמות ויכולת להבינם. "הוא המסתכל הרוחני בכל הדברים" (שם). האדם בעל גוף - הוא יצור ביולוגי וכאן הוא משועבד לחוקיותו של העולם. גורלו של העולם הוא גורלו אבל בתחום הרוחני הוא מיוחד ובעל-נפש. נפשו בת חורין, יקרה אשר יקרה עם גופו הוא חופשי לרצות. רצונו נמצא מחוץ לתחומו של "גורל העולם" נפשו משתייכת לתחום השכל ונשלטת על-ידי סדר שכלי וכללי היגיון בריא מצד אחד ועל-ידי שאיפתו הבלתי פוסקת. האדם בעל יכולת להשתנות ממש כמו זיקית ושאיפתו אין לה גבולות.
האדם של פיקו דינאמי, משתנה, תנועי. זהו אדם חדש לגמרי. אדם זה בעל משמעות חדשה לגמרי הוא כדברי פיצ'נו "אל עלי אדמות".

PASSION OF CHRIST
LIFE OF CHRIST

ניצני הרנסנס ניכרים ביצירות האומנות. בעיקר באלו שגילו את היסוד התנועתי והנציחו אותו. עבודותיו של הצייר האיטלקי (הפלורונטיני) שנקרא ג'ובני צ'ני די פפי, אך בשל כיעורו (כדברי רוס קינג, היסטוריון ומחבר "מיכלאנג'לו) נודע בכינוי הלא מחמיא צ'ימבואה ("ראש שור") העתיק את הדוגמא לכך. ההיסטוריון הנודע של הציור ג'ורג'ו וזארי (בן דורו של מיכלאנג'לו) הילל אותו כמי שהיה "הגורם הראשון לחידוש אמנות הציור" (עמ' .57 לונדון 1996 "חיי הציירים"). כמאתיים שנים לפני ייסוד האקדמיה האפלטונית בפירנצה, העתיק הציירציור מדהים של ג'ונטה פיזאנו (Giunta Pisano 1180-1250) שצוייר בתעוזה יוצאת דופן אל בעל רגשות אדם. ציור שהביא והכניס את האלמנט התנועי, החילוני - ההומניסטי - התנועה - לדמותו של האל שהיה עד אז אל סטאטי, "נצחי", קבוע ובלתי משתנה. בציירו את הצלוב שלו (שהוצג בכנסיה באסיסי, בולוניה ובפירנצה גם בעירו פיזה) ראה תמונתו (במוזיאון בפיזה כשאני מצביע שם על חתימתו על הציור), הקדים הצייר את הפילוסוף של הרנסנס. המיוחד שבגישתו לציור היה היסוד התנועתי. בכך היה ג'ונטה לראשון, לאחר ימי הביניים, שהחזיר אל הציור את היסוד התנועי ולמבשר הרנסנס באמנות. וזארי סילף את ההסטוריה וכתב שהמעתיק צ'ימבואה עשה זאת אך כיום מתגלה שהראשון בכל זאת היה ג'ונטה. מכל מקום ההעתק של צ'ימבואה היה בהחלט בעל חשיבות. צייר צעיר, בנו של איכר, היה לעוזר של צימבואה, ולימים עוזרו זה האפיל עליו ושמו ג'וטה די בונדורה.

 

יצוין שגם מיכלאנג'לו היה נועז באותה מידה, אם כי לא ראשון וחלוץ בתחום זה כג'ונטו. מיכלאנג'לו שנודע עד אז כפסל הוזמן (על-ידי האפיפיור יוליוס ה-2) לצייר את התיקרה של הקפלה הסיסטינית - ברומא. בכנסייה היותר חשובה בעולם הנוצרי העלה האמן את מחשבת העולם החדש על האדם הדינאמי אותה ספג מילדותו כחניך ב"גן סן מרקו", שהוא התחיל ללמוד בו בגיל 14 לערך. ב" גן סן מרקו" ספג מיכלאנג'לו רעיונות חדישים מכמה מלומדים מזהירים וביניהם: מרסיליו פיצ'ינו, ראש האקדמיה "פלטוניקה", שתירגם ללטינית את אפלטון ופיקו, הרוזן ממירנדולה, שהוזכר לעיל, החכם שלמד קבלה וחיבר גם את הנאום הנודע על כבוד האדם. בהשראת כול אלו ועל תקרת הכנסייה צייר את הפרסקו שהיה לאחד הציורים היותר נודעים בעולם והיותר חילוניים. בציירו את בריאת האדם, מיכלאנג'לו לא צייר את האדם הצייתן השפוף וחסר הרצון העצמאי והבלתי תלוי אלא את האדם העומד במרכז החיים והבריאה הריקה ממלאכים... לא האל שם בכנסיה של רומא אלא את האנוש ההומניסט.ירון מרגולין במוזאון הלאומי של סאן מתיאו בפיזה - הצליבה של ג'ונטו פיזאנו שנמצאה במקרה במטבח הנזירות סנטה אנא בפיזה 
תקופת הרצון והשאיפה חסרת הגבולות היא עידן התנועה והשינוי. עידן של ערכי התנועה. תקופה שכללה את השינוי ונשענה לשם כך על משנתם של קופרניקוס, ג'ורדאנו ברונו (-1548 Bruno, שהועלה על המוקד ברומא) גם על תורתו של גאלילאו גאלילי -1564 Galilie) - הריקוד, אומנות של התנועה, קיבלה מעמד מיוחד.
יציאת האנושות מתקופה שבה השכלה ורגש היו חטא ופשע נגד הכנסיה, הייתה איטית.
האמונה באל כל יכול, שופט, אלים וניתן לרכישה ושינוי רצונו בתפילות, קורבנות ושלמונים הכניעה אמנם במשך 500 שנים את המחשבה אך גם כיום חלק מהאנושות חי בצילה (למשל, המורים לקומפוזיציה). המרד בתפיסה, בסמכות, בכנסיה החל דווקא אצל האומנים - תמה הבורות, השכיחה בעולם הריקוד כיום (למשל המורים לכתב תנועה, וכאמור לקומפוזיציה) דווקא בתקופת הרנסנס.
התנכרות לידע פסקה אז גם השאיפה הקיימת בריקוד המכונה עכשווי למציאות המעשית. היה זה תהליך היסטורי, שהקיף ארצות אירופה שונות. תחילתו ועיקרו כאמור באיטליה.
תחילת הרנסנס בסביבות 1300. הוא נמשך על פני כ- 250 שנים. הישגיו המרשימים מעוררים התפעלות בכל אחד שנפגש בהם. מקובל לראות את השלב הראשון של התחייה ומה שכונה היציאה מחשכת ימי-הביניים על-ידי אנשי הרנסנס עצמם כשלב שנמשך כ 100 שנה ועל פני כל המאה ה - 14.

Giotto. Madonna and Child Enthroned with Saints

לידתו של המשורר פרנצ'סקו פטררקא (1374-1304 Francesco Petrarca) מסמנת נקודת מוצא חשובה ביותר להבנת התפתחותו של הרנסנס האיטלקי. פטררקא , כוח מרכזי בהתפתחות הרנסנס באיטליה, נחשב לאדם המודרני הראשון מאחר שהודה וגילה את נוכחותו של הרגש בקרבו.
פטררקא בהחלט היה אדם רגיש, אך הוא חיי בין גברים פטריארכלים שאסרו על ביטויי רגש והעריצו את המראה הקשוח. גבר לא מכיר ברגשותיו. אלא שדווקא אז האדם צמא ההשכלה והרגש, פטררקא כיאה לאמן גדול - ומשורר חש ברגש והרגש התפרץ וניצח את התופעה הפטריארכלית כפי ששירתו של פטררקא עצמו ניצחה את הזמן.
שירתו התפרסמה ורבים כיום רואים בו אבי הליריקה הצרופה באירופה, אם כי עובדה זו ידועה רק לקוראי האיטלקית ואינה ניכרת בתרגומים, נושאי שירתו מצומצמים ונושאם אהבה. בניגוד לנושא היחיד "אהבה" של שירתו עולמו הרוחני התרחב - לא צומצם בדלת אמות המלל.
הוא היה איש הגות ומעש והשתלב בו כוח רוחני עם ראיה עוצמתית וכנה של המציאות - נושא שהפך והיה לאחד מסימלי התקופה, משל וסמל לאיש הרנסנס.
פטררקא נולד ב- 1304 בגלות ארצו Arezzo שאליה נשלח אביו מפירנצה וכשהיה בן שבעה חודשים הורשה לשוב לפירנצה והתגורר בחבל ארץ יפיפה במרחק 14 ק"מ מהעיר פירנצה. משפחתו שבה מאוחר יותר לנדוד וגם הוא נע בשירתו אין רעיונות מפתיעים, נושאה כאמור אחד - האהבה.
מדוע אם כן היה למשורר שניצח את הזמן?

נראה שהדבר שהביא בשיריו למהפכה הגדולה ולתחייה של האנושיות או מה שכאמור כונה ההומניזם היה פשוט.פטררקא העז לבטא בשיריו את אהבתו הכנה לגבירה לאורה.
כשפרנצ'סקו פטררקא הלך לכנסיה החשוכה ובני עמו ראו את האל והרכינו בפניו, בצייתנות את הראש,פטררקא ראה דמות אחרת לגמרי - לא אל ולא כומר רק את הגבירה לאורה והיא שעוררה אותו אל המציאות, אל החשק להשכיל כדי להתמודד עם הריאליות שבה. הוא התבונן בה, ראה אותה וחש בהתרגשות שאוחזת בו כשהוא נמצא בקרבתה, לצד העצב והכאב כשנפרד ממנה.

לא יראה זה דבר מוזר, שהרי הרגשות וביטויים היה דבר פסול גם על "הגברים" שאינם בני תקופת ימי הביניים. אלו שהמשיכו את העידן הפטריארכלי, הצייתני גם משהסתיימה רישמית התקופה. כמותם הרקדנים של המחול העכשווי גם להם אין רגש פרט לתזוזתו המכנית והלא משתנה של הגוף הזועם. תכונה מצומצמת זו אין בה כדי להוכיח על נוכחותו של רגש.

בתקופתנו כבכל שאר התקופות, מעטים הם שמעזים לחשוף בכנות כפטררקא את רגשותיהם, במיוחד את העמוקים שביניהם, בוודאי לא אלו המופנים זה כלפי זו. הרוב הפטריארכלי מעדיף להסתירם, על אחת כמה וכמה בתקופת ימי הביניים. המרד של פטררקא בתופעה הפטריארכלית ואי ביטוי הרגשות משתווה לעוצמת המרד של האיטלקים מאוחר יותר באל האדיש המרוחק והצלוב של הכנסיה, אותו אל ששתק גם בתקופת האינקויזיציה והאוטודפה ובזמן השואה וכיבוש הנשים החומות באסיה וממשיך לשתוק כשנעריו הנאמנים בוזזים את אנשי פלשתין.

Berlinghieri אנשים פחוסים, דו  מימדיים ודחוסים זה לזה.

 

הריקוד בתקופת הרנסנס


הריקוד של ימי-הביניים היה חסר תנועה, במצב דומה לזה שנראה בציורי התקופה. אוניסונו בו קבוצת אנשים המצוירת בתמונה והם ניצבים, פחוסים, נטולי איזו תנועה מיוחדת, דומים וזהים זה לזה - בהחלט דו מימדיים ונטולי רגש, כך היו הרוקדים - "זהים" זה לזה  במובן היותם בלתי אישיים, חסרי ניואנסים, כמעט קפואים שלא לדבר על תזוזות אישיות בגב או באגן שמבטאת משהו אישי או רגש.

האנשים הרוקדים היו למעשה סגורים חשיבתית, צייתנים רגשית - חסרי כל משהו מיוחד משל עצמם האדם היה חלק מקהילה בהחלט לא אדם פרטי (דומה להם בתקופתנו האדם המאמין והדבק בדת ממוסדת ולצערי גם הרקדן של המחול המכונה מאז שנות ה 80 של המאה העשרים "עכשווי". מדובר פה ופה בקונפורמיסטיות שנשלטת תחת שרביטו של האוניסונו. משתנה היתה אז כהיום רק מהירות הנחת כף הרגל על הרצפה לאורכו של מתווה המחול הכללי (צעד הליכה רגיל קדימה ושניים אחורה (שהורכבו משלושה צעדי הליכה במהירות של שניים...), גם זאת רק בהנחיית קצב המוזיקה הכללי ובתנאי שקו הניצב של גב הרקדן, הגב נותר ישר כסרגל, יש להודות שאם הזמן החל בערך משנות ה 90 במחול העכשווי - הגב הוזז והיה לגבו של אדם חסר עמוד שדרה שאין לדעת למה הוא נע כלולב אנא ואנא. למעשה הוא אז לא השתנה עקב שינוי פנימי אלא עקב אותה הנחייה חיצונית קונפורמיסטית שהאוניסונו ממליך עליו. ההליכה שהקצב הכתיב נותרה כבעבר הרחוק רק אז הגב היה כאמור לעיל ישר כסרגל.

 

קו הניצב הוזז לראשונה בציור והציור היה של ג'ונטה פיזאנו שהועתק מאוחר יותר על ידי  צ'ימבואה (ג'ובאני צ'ני די פפי).

המסה, הקבוצה ואחידות התזוזה, הייתה גדולה עד-כדי כך שאפילו בציורי הקבוצה של בוטיצ'לי כ- 200 שנים מאוחר יותר (מג'ונטו) לא ניכרה. ה"נפח" תחושת תלת-המימד של האדם (תפיסה תלת ממידית זו התאפשרה הודות להתפתחות טכניקות של "הקצרה" (ראה האסכולה הוונציאנית (בציור), ופרספקטיבה בציור שהלך בהדרגה והובל אל שיאים חדשים). ההבדלים בפורטרטים ובתלבושות שבציורי הקבוצה החלו מתרחבים וגדלים, אבל התזוזה בגב האנשים שבתמונה, עדיין הייתה אז קרובה יותר לזו שעיצב בגב הצלוב הצייר ג'ונטו פיזאנו (כמעט אפס תזוזה מקו הניצב), בעוד שהמחול נשאר ניצב למעשה לגמרי. מצער בחיבורנו על הריקוד בתקופה בה אלמנט התנועה נחשף להכיר שדווקא אומנות התנועה לא התפתחה מבחינה תנועתית. אמנות הפסיכולוגיה, השירה וציור שגשגו. במיוחד אמנות הציור (הפלורנטיני והוונציאני) כאן, בהחלט נזהה תנועה ויותר מכך גם תנועה אדירה. למשל, בציוריהם של ליאונרדו דה וינצ'י או ג'קופו טינטורטו (הוונציאני - אצל האחרון ניכרת גם תנועה יחסית בין הדמויות. תופעה שחדרה אל המחול רק במאה העשרים והיבטיה עולים בשנת 1991 בספרו רב ההשראה של של נפתלי עירוני "המחול הבלתי תלוי, מהות ועיצוב" וכן במחול המחתרתי והנרדף כל כך על-ידי המימסד הירושלמי (אולמרט, ציונה פלד יו"ר הועדה למחול והממסד הממשלתי, נילי כהן).

כאמור רגשות בחיי היומיום דוכאו, הם לא באו לידי ביטוי בתחום האמנות - עד למהפכה האיטלקית - כנות הרגש אז כהיום התקבלה כדבר מהפכני ובהופעה של הרגש הנראה שוב ושוב כדבר חדש שבה תרבות ימי הביניים לבלום אותו. גם כיום נראה את אותה מדיניות ואותם אנשים המנפנפים בתיאוריות מיושנות להתקיפו ובימנו מדובר בתורת הניכור הגרמנית ובתפיסת הריחוק המכונה הפשטה או אבסטרקתיות מבית מדרשה של האסכולה הרוסית.

 

Shulamit Near Galili.jpg (77454 bytes)
עוצמת הרגשות נשארת אז כהיום נחלתם של בודדים, רובם גאונים, דוגמה נוספת לאדם שהעז לצקת רגש חדש בעבודותיו בתחום הציור היה רמברנדט שהוביל את הציור בתעוזתו זו אל "אור" חדש כיום מדברים על האסכולה הירושלמית בה בולטים הציירים שולמית ניר, פנינה פרנק בן טריט וויקטור מאן. הרגש שהחל לככב בחייו וביצירתו של פטררקא ניצמד לרעיון אומנותי אחד פשוט ומאוד יציב 'אהבתו ללאורה'. רעיון זה עיגן אותו עמוק בתודעה האנושית בה הוא פעל והתקיים במשך דורות ועל פני 200 שנים. בכל משך זמן זה אנשים שיננו את שירתו של פטררקא ופסוקים שלמים משירתו נכנסים עד היום לשיריהם של משוררים רבים מבלי משים. השפעתה של שירתו הייתה כה רבה עד כדי כך שבמאות ה - 16 וה - 17 בתיאטרון האיטלקי לא היה מאהב מופיע על הבמה, אלא אם ספר שירי פטררקא בידיו...

פטררקא מתמקד בדמות אחת בלבד בשיריו דמות מאוד ייחודית, הגבירה לאורה - עד לתקופתו הדמויות באומנות היו מופשטות, דו ממדיות, לא אנושיות, מאוד כלליות, חסרות פרטים ומופשטות כי לא הביאו שום רגש ספציפי. דבר זה ניכר מאוד בציורי הקבוצה, אבל גם בריקודים.פטררקא מרכז את כל תשומת ליבו לתיאור אישה אחת על כל פרטיה. דבר שהתרחש בריקוד רק בתקופה הרבה יותר מאוחרת ובצרפת (על ידי ז'יל פרו בג'יזל) מכל מקום כדי להבין את תהליך התפתחות עיצוב דמות האישה הראשונה באומנות הריקוד יש להבינה גם בשירה שהיוותה מקור קדום להיווצרותה (בריקוד הרומנטי - ראה תולדות הריקוד בצרפת). פטררקא לא פעל לבד ובתחום השירה קדם לו המשורר הגדול, יוצר ה'קומדיה האלוהית' דנטה אליגיירי - 1265 (Alighieri Dante), שהכשיר את הקרקע להופעתו.

אליגיירי היה נועז במיוחד וראשון לבטא רגשות אישיים באומנותו - הוא היה מאוהב בביאטריצה. אהבתו אליה מוציאה אותו בספרו המפורסם "הקומדיה האלהית" מהתופת. הוא כותב עליה ב'קומדיה האלוהית' ובעקבותיה הוא גם מגיע (בפרק האחרון) לגן העדן. יחד עם זאת עולמו של המשורר טבול כולו בימי הביניים שלא כפטררקא שעולמו כולו חדש וטבול בהומניזם.

לאחר מותה של הגבירה ביאטריצה האמיתית, פונה דנטה ללימודי הפילוסופיה בפירנצה -1266 שם הוא פוגש הרבה לפני שנת 1453 בה הובאו הכתבים החילוניים לפירנצה, בדרך עקיפה שעיקרה דרך הציטוטים של אריסטו (תלמידו המתנגד של אפלטון - הפילוסוף של התנועה - ובעל התיאוריה הסטאטית שיצרה את חשכת ימי הביניים) מגיע דנטה להבין למעשה את עומק חוכמתו של אפלטון דווקא מאחר שחלק מאמרותיו המקוריות של אפלטון מצוטטות אצל אריסטו ובעזרת תבונה זו הוא מתחיל לפלס לעצמו דרך חדשה ועמדה אסתטית שאפשרה לו גם לבטא את הרגש המדובר. יחד עם זאת מקובל לראות את פטררקא כאיש הרנסנס הראשון וזאת משום ש פטררקא הקדיש את חייו לחשיפתם של כתבי אפלטון שהיו גנוזים ונסתרים במרתפי הכנסיות ואיש לא עיין בהם במשך 500 שנים. גם פטררקא עיין בכמה משפטים אפלטוניים בכתבי אריסטו והם שהולידו בו תקווה חדשה ולהט לחפש אחר המורה הדגול אחר המקור של הציטוטים, כך הוא הגיעה אל כתבי אפלטון.

פטררקא מצא מספר רב של כתבים אפלטוניים גנוזים הם "המגילות האפלטוניות" או הדיאלוגים שלו ולא עיין בהם מאחר שנכתבו ביוונית. לאורך חייו לא הצליח למצוא פטררקא מורה שילמדו יוונית. הידע הרב והחוכמה האדירה נמצא לו אך פשרו נותר חתום בפניו. אל תקופת הרנסנס הוא בניגוד לבאים אחריו הובל בעזרת רגשותיו ולא בעזרת חוכמתו של אפלטון.

הכתבים נאספו והפכו בהדרגה למה שהיה הספרייה הראשונה בהיסטוריה. כך יסד פטררקא למעשה את ההשכלה ואפשרות הלמידה, בפועל בנה את היסודות לאוניברסיטה הראשונה ופתח שער ללימודים המכונים הומניים. הוא היה להומניסט הראשון.

הערה: כשמדברים על תקופת הרנסנס מדברים על תחייה ועל תקופת התחייה והכוונה לתחייתם של כתבי אפלטון בסיוע ההומניסט הראשון פרנצ'סקו פטרארקא.

cimabue Crucifix 1268-71הרחבת התנועה של הצלוב על-ידי צ'ימבואה
(CIMABUE ,1302 .ca .d ,Firenze ,1240 .ca .b) school Florentine ,painter Italian
cimabue Crucifix -הרחבת התנועה של הצלוב על-ידי צ'ימבואה : צייר Firenze)

ג'וטו (-1266 Giotto) - תלמידו של צ'ימבואה הוא המקבילה של פטררקא בתחום הציור ומרכזי להבנת התפתחות הריקוד מאחר שבהבדל מהדיון בשירה האיטלקית - לה נחוץ גם ידע בשפת אם של המשוררים כאן נחוצה רק פתיחות לב וכושר התבוננות בדברים שנאמרים וכתובים בשפת הציור. בנוסף לכך ג'וטו הוא למעשה המקבילה לז'יל פרו מהריקוד הצרפתי וממייסדי הריקוד הרוסי. ההבדל הרב בין השנים מלמד גם על המרחק העצום שבין שיאו של הרנסנס (לאונרדו דה וינצ'י, טינטורטו והפסלים מיכלאנג'לו וצ'ליני מקבילה למוזיקה: מוצרט, ורדי) ושיאו של המחול שמדשדש עדיין בתחילת העליה בהר ועיקרו עדיין ריקודי קבוצה נטולי דמויות, נפח, פרטים, תזזיות מיוחדות ורגש ואמור עוד לבוא, ביום מהימים, אולי, אולי בסוף המאה ה 21 אל שיאו.

עד לאותם ימים ניתן היה לרשום ולצייר רק מבנים צורניים סטאטיים, הכפלה של דמויות כלליות, לא רגש או תנועה אישית. התנועה ורעיונותיה חדרו בהדרגה אל מלאכת האמנות רק הודות לגילויי הכתבים של אפלטון - הפילוסוף של התנועה. 'העולם נע, העולם שרוי בתנועה והעולם הוא תנועה ותו לא' הם רק חלק מאמרותיו של אפלטון. בימי הביניים צריך לזכור שהמשיגו את העולם ההפך מכך וכדבר השואף למנוחה. כל דבר שואף למנוחה ואי אפשר לשנות אותו, רק אלוהים יכול לבוא ולהזיז דברים (המניע הראשון) ולכן לכל דבר שזז יש התחלה וההתחלה ברצון האל להזיזו, אין תהליך ואין שינוי - כדי שמשהו יקרה צריך להמתין למשיח.

לא פשוט לאנשי המאה ה- 21 לקבל שחינוך האדם לפוזות, ולכך שלכל תנועה במהלך אימון הגוף גם כיום, ישנה התחלה ברורה וסוף ברור כולל שמות מספרים ופוזיציות - עמדות קיפאון שמקורן בתפיסה מיושנת, שיקרית ושגויה כל כך זו. המהפכה בתפיסת ההתחלה הייתה כה גדולה עד שרבים בימנו שואלים כבימים ההם אז איך זה התחיל? מי התחיל? מיהו אותו אל שגרם לכל זה? מי האשם? אפלטון הסביר שהכל עובר תהליכים של שינוי ועל פי אפלטון תקופת הרנסנס היא הדבר הטבעי.

 
 

צ'ימבואה


עד לאחרונה נחשב צ'ימבואה כראשון שהעז להזיז, בהשראת הרעיונות החדשים, את דמות הצלוב במסגרת הציור. קו הניצב – אנך, שהיה חלק מהמוסכם ומקובל על דור המאמינים הנוצרים, הצלב אנכי, לא הוזז זו הייתה ההנחיה המקובלת (בעלפה) מהתרבות הגותית ששלטה בימי-הביניים, בשנת 1236 (על פי עדות מיצירה ששרדה) שהפך את פני האנך הישר ועשה אותו בטכניקה חדשה שיצרה בו תזוזה בכיוון הספירלה. שהקנתה תחושה של תנועה סיבובית, הצלוב שגבו הישר כאנך הסתלסל ונראה כאדם חיי בעל רגשות. סבלו ניכר ונגע אל לב המאמינים.  התפתלות גבו שעל הצלב עקב יסוריו, הועתקו והועברו אל כנסיות שונות באיטליה: פירנצה ערס הרנסנס רכשה העתק, פיזה, אסיסי (1236) בולוניה (1250). זו הייתה הצלחה אדירה.
בבולוניה ה - crucifixion של הצייר המהפכן - פיזאנו הייתה ליצירת מופת. בכל  העתקה פיזאנו העצים את הרגשות. הההתלהבות סחפה את ההנהגה השלטת ואי אפשר היה להסתיר (כנהוג באותם ימים) את שם יוצרה: גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חתם, בבולוניה הוא חתם בשמו על ה - crucifixion. עד היום רשום עליה: ״צוייר ע״י גיאונטה פיזאנו״. 

פיזאנו פרץ דרך חדשה בתחום חיים נוסף.

הסבר: אמן גותי לפני פיזאנו היה אדם אלמוני, שעבד בשרות האל, איש צנוע ומוצל, אבל החל מפיזאנו האמן היה לאיש חדש - רנסנס שהיה לו "אני" הייתה לו נוכחות ואמירה ולכן הוא גם חתם. פיזאנו הכיר בכך שיש לצייר החדש כשרון, ציור שמבטא זאת, הוא ייסד אסכולה שאומרת "די להשתקה". אלו באו לידי ביטוי בחתימה אישית האדם היוצר השתנה הוא היה הומניסט.

קו הניצב שעל הצלב, הוזז. גבו של הצלוב קיבל תנועה, ספירלה, הד לרגשת ליבו. יחד עם זאת את הטיפול בקבוצה נשאר לטיפול תלמידיו. והיא נותרה סטאטית .(ראה בציור הצלוב שמצורף).

שים לב לציור נוסף, זה של ג'וטו (למטה) וגם לזה שמוצג למעלה קו הניצב נע רק בדמויות המרכזיות, נפח מועט קיים בדמויות הקבוצה, אך זה מבחינה של כמות התנועה אינו רב משניכר בריקודי הקבוצה בימנו, זו דמימה של התנועה היחסית. אין תנועה. אבל בכל זאת ניתן לאמר שמרחב התנועה בימים הראשונים של הרנסנס בין הדמויות שבציור, היה גדול בהרבה ממה שהיה נהוג  ריקודיהם של אנשי התקופה ההיא ועל כך נרחיב את הדיבור בהמשך.                                                         

פעולתו של גיאונטה פיזאנו Giunta Pisano חשפה את לב הקהל והרנסנס למעשה החל.
המהפכה של פיזאנו נולדה באופן ספונטני, אבל הפעולה הזו נגעה בשורש הדברים והשפיעה על כל מערכות החיים, על הדת, והתפתחות המחשבה ההיסטורית, על המדע והפילוסופיה, היא שכללה את האמנות והביאה אותה לשיאים שהתפצלו לשני זרמים: פלורנס וונציה. וכל זאת הודות ליכולתה להפעיל ולהשפיע על האליטה השלטת.
 

בוקאצ'יו הוא סופר נוסף בן תקופת הרנסאנס שסיפרו "דה-קאמרון" התפרסמו מאוד גם בימינו (נולד 1313).
מאחר שמדובר בתקופה שגילתה את חשיבות התנועה, התהליך, הרגש (גם הוא תנועה) ואת השינוי והאקטיביות כערך עליון הרי שבהכרח היא גם תקופה של התפתחות מרשימה. המאה ה-14 מכונה שלב הרנסנס הראשון והיא ראשית התהליך כשהאומנים שהזכרנו ג'וטו ו פטררקא פועלים בה.

השלב השני ידוע בשם "הרנסאנס המוקדם" ומתחיל בערך בשנת 1420 ונמשך כמעט עד לסיומה של המאה ה15. בתקופה זו יצרו כמה מן האומנים המפורסמים כמו: דונאטלו - 1386, פיליפו ליפי -1406, פיירו דלה פראנצ'סקה - 1415, אנדריאה דל קסטאגנו -1417 , ורוקיו - 1435, סנדרו בוטיצ'לי-1445 ופרוג'ינו -1445.
 
בוטיצ'לי לידת ונוס - דמות האישה הנחשקת מימי הרנסנס הראשונים, מרחפת על צדף בן גלי הים


השלב השלישי המכונה "הרנסאנס בשיאו" הוא השלב הקצר יותר ונמשך כ-30 שנים. זאת היא התקופה הקלאסית של אמנות הרנסאנס והבולטים בה הם האומנים: רפאל -1483, ליאונרדו דה וינצ'י -1452, ג'קופו טינטורטו -1514, בואונארוטי מיכלאנג'לו -1475 ובנבנוטו צ'ליני -1500.
החתירה להנצחת מהלכי תנועת הנפש בולטת כבר במעשה האומנות של התקופה. תיאור מציאות הרגש והכוח הרוחני יצר תחושה של שלמות, פרופורציה ויופי שזור בידע רב ותיאור מדעי נכון. כדי להגיע ליצירה כזו היו אמני הרנסאנס לחוקרי האדם והטבע של ממש. הם זנחו כאמור את התיאוריות התיאולוגיות, את אריסטו ואת העולם הסטאטי שיצר ועברו אל תרבות חילונית, משכילה תהליכית והעזו לראות במציאות ולהכיר בה גם בתוככי נפשם.

אספקט חשוב נוסף של תקופת הרנסנס היא זיקתו הטבעית למורשת הקלאסית היוונית גם באמנות וגם בחינוך, בפילוסופיה ובתרבות הכללית. אותן תובנות מרחיקות לכת שרכשו אנשי הרנסנס יצרו תרבות חדשה שניזונה מן הסקרנות, הידע, ההתמדה ודרך החשיבה והמסורת הקלאסית. אלו השתלבו בגילוי עצמותם וברגשי התפעמותם מהגילויים הרבים שאליהם הם הגיעו. הם חיו בתחושה שבזמנם חל שינוי של ממש ואפילו בטבע האדם עצמו.

הרנסנס מזווית ראייה אחרת


ההיבט המדיני חברתי להתפתחות הרנסנס באיטליה דומה בעיקרו להתפתחות הרנסנס באומנות. איטליה השסועה והנשלטת על ידי מרכזי כוח מחוץ לגבולותיה מצאה עצמה לפתע משוחררת מהכוחות שפעלו עליה ומנעו את התפתחותה הטבעית. איטליה נחלקה לשלושה חלקים: בצפון פעל כוחם של הגרמנים. במרכז כוחם של האפיפיורים וענף של שושלת אנז'ו הצרפתית שלט בדרום (נפולי).

יחד עם ההשפעה הגרמנית בצפון איטליה הערים ונציה ופירנצה התפתחו כל אחת לחוד כעיר בעלת כוח והשפעה משל עצמן והתפצלות הכוח בצפון הייתה ברורה ומשולשת. בולוניה הייתה משוחררת מהאפיפיורות במרכז איטליה, ובדרומה התנהל מאבק בין נאפולי ה'צרפתית' וערי סיציליה שנשלטו על ידי משפחת אראגון הספרדית, גם כאן שליטה של כוחות רבים וחיצוניים.

ב 1305 החל השינוי הגדול האפיפיורות עזבה את רומא בשל מאבקי כוח אדירים שהתנהלו בה ועברה לצרפת - אביניון למשך 70 שנים. מרכז כוח מרכזי פרש מהבמה האיטלקית.
ב 1313 איבד הנרי ה - 7 (שליט קיסרות רומא הקדושה) את השליטה על הצפון וגם מרכז כוח זה עזב את המדינה.
 
רובר לבית אנז'ו, מלך נפולי איבד במהלך מלחמותיו עם הדרום גם השפעה על שטחי נפולי הדרומיים כך שגם כוח שליטה זה למעשה עזב את המדינה. באופן טבעי שינוי דראסטי שכזה גורר אחריו שינויים רבים והראשון שבהם צמיחת מרכז כוח והשפעה חדשים. איטליה שישבה בלב אזור הסחר של ימי הביניים - אגן הים התיכון - נשמה לרווחה והחלה לשגשג מבחינה כלכלית. התפתחות כלכלית זו הצמיחה כוח חדש ורב השפעה שכולו בעצם איטלקי וטבעי לאזור. נוצר מבנה חדש ושונה משהיה נהוג עד אז באירופה - מרכזי הכוח היו עד אז בבעלותם של בעלי האחוזות ואילו כאן הוא עבר שינוי דרסטי נוסף ועבר לסוחרים אמידים שהתגוררו בערים כונציה, פירנצה ומילאנו (השער והדרך לסחורות. הם הגיעו מונציה עברו בפירנצה והמשיכו אל המעבר באלפים צפונה דרך מילנו). בעלי האחוזות האיטלקים למעשה יכלו להמשיך ולהחזיק בכוחם החל משלב מסוים רק אם הם הצטרפו לערים ועזבו את אחוזותיהם. תהליך זה הוליד שינויים מרחיקי לכת שטרם נראו באירופה. פירנצה הלכה וגדלה כעיר וככוח כלכלי וחברתי עד כדי כך שיכלה להתקומם ולהתריס אפילו נגד נציגו של האל בכבודו ובעצמו עלי אדמות - האפיפיור. מקבילות תהליך זה זהה כמעט לחלוטין לתהליך שעבר איש הרנסנס הראשון פרנצ'סקו פטררקא.

תהליכים כאלו התחוללו במקביל גם באישיותם של האומנים שהלכו וחיזקו את מוקדי הכוח של אישיותם בכוח הרגש והעבירו בכך את מרכז ההשפעה מהאל ומורי הדת אל עצמם ואל ההשכלה. זו אפשרה לרגש להתפתח ולהתעצם. בהמשך חל שינוי זה גם באדם האיטלקי שהיה כבר אדם חדש, חי, חשב והתבטא בדרך אחרת לגמרי. האדם החדש החל מגלה את ערכן של השותפויות במסחר ובין הרגש לשכל ביצירה האומנותית כמו גם את ערכם של כללי התנהגות ושמירה על חוק, משפט, ואסתטיקה.

פרק ב'

תולדות האמנות החילונית ואמנות הריקוד באיטליה

חלק ב' שב ומתפרסם - לחלק ב' ודן על התנועה והריקוד שביסודותיו באיטליה של הרנסנס בה כונה באלי והיה לבלט. האדם וסביבתו התחזקו - נפשית, רעיונית ואמנותית. הכוח הכלכלי התעצם ואיטליה בתקופת הרנסנס הייתה אימפריה. העיר פירנצה, הייתה למרכז וחקר "תנועה" שאלות שקשורות בתנועה עלו. מה היא תנועה - האם לתנועה תוכן תנ


הודפס מתוך אתר IsraelDance
israeldance.co.il
קישור ישיר:
http://israeldance.co.il/articles/36